מצטערת

זו כבר הפעם השלוש עשרה שאני מתקשרת. אין קול ואין עונה.
אני יודעת שהוא יושב על יד הפלאפון ומתחבט אם לענות או לא, אני יודעת שהוא רואה את השיחות שהנייד שלו סופג ומעדיף להתעלם ממני. איך אוכל להאשים אותו, נשבעתי שאוהב אותו ואז שברתי את ליבו מבלי להניד עפעף.
בפעם הארבע עשרה הוא כבר עונה. אני שומעת את הנשימות הקצובות שלו, אלו שהוא עושה אחרי מאמץ גופני או בכי. זה מרסק אותי לאלפי רסיסים, לדעת שגרמתי לאדם שגרם לי לחייך לבכות.
אני נדרכת, לחוצה מאין כמוני. ממתי הוא בוכה על משהו? הייתי בת הזוג שלו שלוש שנים והפעם היחידה שבה בכה הייתה כשמישהו מבני משפחתו נפטר. האם זו אני עכשיו, זו שנפטרה ולא תחזור?
"אתה שם?" קולי הרועד לא גובר על לחישה.
אני שומעת את הנשימות והתייפחות קלה. הדם אוזל מגופי, אני מתחרטת על מה שעוללתי לו.
"אני מצטערת." אני ממשיכה. הנשימות מוכיחות לי שהוא עדיין שם, מקשיב. "אני מצטערת שהגשת לי פרחים ואני השארתי אותם למות. אני מצטערת שהענקת לי כנפיים ואני גזמתי אותם. אני מצטערת שהבאת לי כתר מוזהב ואני ריסקתי אותו. אני מצטערת שציירת לי את אהבתך על דף ואני בצרתי אותו לשניים. אני מצטערת שהדבקת את הלב השבור שלי ואני המשכתי לשרוט את שלך בתמורה. אני מצטערת שניסית כל כך חזק לעשות אותי מאושרת ואני הזעפתי פנים. אני מצטערת שאתה היית כל כך קל ואני הייתי מתוסבכת ופגומה. אני מצטערת שהנחתי לך לשקוע בי ואז סילקתי אותך. אני מצטערת ששברתי את ליבך. אני מצטערת שאכזבתי אותך, שהפלתי אותך לקרשים, שהקטנתי אותך. אני מצטערת שאהבת אותי ואני לא הצלחתי לאהוב בחזרה."
הנשימות מתגברות, בקצב מהיר יותר. אני יכולה לדמיין את חזהו עולה ויורד במהירות. פעם למעלה ופעם למטה, בדיוק כמו הזוגיות המעורערת שחלקנו. זה כה מוזר לדבר עליה בלשון עבר.
"ניסיתי לאהוב אותך, האמן לי. בכל שלושת השנים השנים האלו, שכנעתי עצמי שאני חולת- אהבה, שאתה טוב עבורי. היית טוב עבורי, טוב מידי. אני לא טובה עבורך. אתה משקיע בי כל כך הרבה ואני לא מעניקה דבר בחזרה, מאחר ואין לי. אני לא מצליחה לאהוב אותך, למרות שניסיתי. ניסיתי והתייסרתי עד כדי כאב כשלא הצלחתי. אני פגומה, אני מתוסבכת, לא מגיע לך אותי. לא מגיע לך מישהי שלא מדרבנת אותך, שלא מחזירה לך אהבה, שלא מעריכה אותך. מגיע לך מישהי שתנצל כל אלפית שנייה לידך. זו לא אני. אני לא יכולה להשאיר אותך כבול אליי כשאני בעצמי רוצה נואשות להשתחרר. ניסיתי ולא הצלחתי, אני מצטערת."
משיכת אף נשמעת. אצבעותיי הקפוצות מקבלות צורת אגרוף. אני זועמת על מי שגרם לו לבכות ואז נזכרת שזו אני. אני נושכת את שפתיי ומטלטלת את ראשי, אני מפלצת. אני לא מסוגלת להביט בעצמי במראה הקטנה בסלון.
אני עוצמת את עיניי כל כך חזק ומקווה להתעורר ולגלות שהכל היה סיוט, לגלות שהוא לא היה קיים מעולם.
וכמובן, אני פוקחת את עיניי והכל כשהיה, הנשימות שלו עדיין צורמות באוזניי.
"התקשרתי כי רציתי להגיד," אני נאנחת ומקווה לשמוע את קולו מדבר איתי ומרגיע, כמו שהוא רגיל, אך לשווא. אני נושכת את שפתיי עד זוב דם והדמעות זולגות מעצמן. הן זולגות כי כואב. לא בשפתיים, אלא בלב.
"כי רציתי להגיד שאני מצטערת." אני משלימה ואז, אני כבר לא שומעת את הנשימות.