מצטערת, לא ידעתי.

זה היה יום ממש גשום.
עמדתי בבית החולים ליד המיטה שעליה הוא שכב.
"בבקשה תתעורר! בבקשה תקום! בבקשה, אני לעולם לא אסלח לעצמי!" קראתי אליו כאשר עייניי דומעות.
היו לי רגשות אשמה איומים, הרגשתי שהכל סוגר עליי.
כאילו כל הכוכבים בשמיים מביטים בי בזעם ורוצים לצאת נגדי למלחמה.
המבט ההוא שהוא נעץ בי, איך יכולתי לעשות מה שעשיתי?
איזה אדם מרושע אני?
למה?
מה עברו עליי באותן השניות?
התבוננתי באקו-לב שהיה מחובר אליו, מקווה בכל כוחי שהקו לא יתיישר פתאום.
"מיטל, הוא לא יסלח לך לעולם, גם אם הוא יתעורר!" אמרה לי שירן.
"אני יודעת, שירן, מיצידי שלא ידבר איתי יותר בחיים! רק, רק שלא ייפרד
מהעולם הזה, הוא צעיר, רק בן 15 הנער!" בכיתי.
"הייתי רוצה שזה לא יקרה, אבל… זה מסובך, אני לא יודעת איך להסביר
זאת…" היא אמרה.
"כן…" מלמלתי.
אז אתם, הקוראים, בטח שואלים איך הגעתי לסיטואציה הזאת…
אתם צודקים, אתחיל מההתחלה.
אני מיטל, בכתה ט'.
הוא תמיד אהב אותי, אבל רק השנה הוא החליט לעשות איתי צעד (להתחיל).
בערך חודשיים לאחר תחילת הלימודים באותו היום שבו היה המבחן הגדול במתמטיקה, ניגשתי אל הארונית שלי.
הוא בא אחריי, נשען על הארונית שליד, הסתכל סביב, ראה שהשטח פנוי ואז הוא אמר: "אז… את באה לפה הרבה?".
באותו הרגע חשבתי שהוא צוחק עליי, תראו לי עוד נער בעולם שמתחיל עם בחורה במשפט הזה, כדאי להודיע לו שעברנו מאה? שאנחנו כבר במאה ה- 21?
סגרתי את הארונית שלי, הבטתי בו כאשר אני מרימה גבה ואמרתי: "כן, זה הלוקר שלי!".
אז כן, זרמתי איתו, אבל לא ייחסתי למפגש הזה חשיבות.
"אם תסלח לי, יש ספרים שאני צריכה להוציא לשיעור הבא!" אמרתי.
"כן… סליחה…" הוא אמר בגימגום.
לקחתי את ספרי, נעלתי את הארונית שלי והתקדמתי לכיוון הכיתה,
"רומיאו הקטן" הלך אחריי.
"מה?! אני רוצה להיות שנה הבאה ב-5 יחידות, אתה יודע!" אמרתי לו.
"תקשיבי…" הוא מלמל.
"למה? לציפורים?" ניסיתי "לעקוץ" אותו.
"לא…" אמר בשקט.
הקטע הוא שאז עדיין לא הייתי מודעת לכך שהוא מנסה להתחיל איתי, חשבתי שהוא והחברים שלו צוחקים עליי ובשנייה שאני אגיד לו: "אתה חמוד." או "אתה רומנטי." הם יצאו ויקראו לי "פתאטית!".
אז שמרתי על קור רוח ו"שיחקתי" אותה את הקשוחה.
"יש לך עיניים יפות…" הוא אמר.
באותו הרגע הייתי פשוט בטוחה שהוא צוחק עליי, למה שבן יבוא פתאום אל בחורה ויגיד לה: "יש לך עיניים יפות."?
"הייתי שורטת אותך אם הציפורניים שלי לא היו כל כך מושלמות…" אמרתי לו.
"למה את אומרת לי את זה?" הוא שאל.
"כאילו שאתה לא יודע…" אמרתי והלכתי לכיתה.
הסתובבתי לאחור רק לשנייה, הוא השפיל את מבטו ומלמל: "לא נכנע!".
גלגלתי עיניים.
הייתי ממש מבולבלת, אז החלטתי לעשות מעשה שאני לא גאה בו – לרגל.
בהפסקה, ראיתי אותו ואת חבריו מדברים, התחבאתי מאחורי שורת הארוניות ו… האזנתי.
"אז איך הלך?" שאל אותו אחד מחבריו.
"לא משהו… היא ממש סגורה כלפיי…" הוא אמר.
"אז תנסה שוב…" אמר חבר אחר.
"כן, היא עדיין לא אמרה שהיא שונאת אותי…" מלמל הנער.
זה בהחלט הספיק לי להבין שהוא היה רציני.
אבל עכשיו הבעיה משתנה – אני לא אוהבת אותו.
הרגשתי כל כך רע עם עצמי באותן השניות.
בעטתי בכעס ברצפה ואז קלטתי שהם שמעו את הבעיטה.
נמלטתי מהמקום מהר ככל יכלתי.
בסוף אותו היום, הוא נשען על הקיר וחייך אליי.
"מה עכשיו?" שאלתי אותו.
"מיטל…" הוא מלמל בשקט.
"מה?" שאלתי.
"את מחבבת אותי? אני מתכוון, בתור ידיד?" הוא שאל אותי.
"כן, אבל עכשיו אני צריכה לחזור הביתה מהר…" אמרתי.
זה היה לפני יומיים.
הפעם האחרונה שבה דיברנו הייתה היום.
היום אני ושירן (החברה הכי טובה שלי) התעקבנו מעט בכיתה.
כשחזרנו הבייתה ביחד, והיינו בערך במחצית הדרך, מאחד הרחובות יצא מישהו – נחשו מי?
כן, זה היה הוא.
"היי." הוא אמר.
"היי…" אמרתי גם.
"מיטל, אני מצטער אם אני מציק לך אבל…" הוא התחיל לומר ואז שתק.
"אבל מה?" שאלתי.
"אני אוהב אותך…" הוא אמר בשקט, מעט מסמיק.
"אני מרגישה קצת מפריעה…" מלמלה שירן.
"תקשיב," אמרתי לו, "אני אוהבת אותך בתור ידיד.".
"למה ידיד?!" הוא התעצב, לאחר מכן אזר אומץ בכך שחיבק אותי חזק ואמר: "אני רוצה להיות החבר שלך!".
התנתקתי ממנו באגרסיביות, פשוט דחפתי אותו ממני.
הבעיה היא ששכחתי שאנחנו עומדים על מדרכה דקה ליד כביש מהיר.
הוא מעד ונפל לכביש בדיוק כשמכונית עברה שם במהירות.
ואז… אתם מנחשים מה קרה…
המכונית לא דרסה אותו, היא דחפה אותו, ולכן זו אשמתי בלבד.
אז עכשיו אנחנו כאן, בבית החולים, ואני מתפללת שהוא יחזור לעצמו.
"שירן, יודעת משהו?" אמרתי לה.
"מה?" היא שאלה.
"אני… חושבת שאני מתחילה לאהוב אותו." אמרתי לה.
"את צוחקת עליי, נכון?" היא אמרה.
"לא, אני רצינית." אמרתי.
אז הוא התחיל להשתעל, חיוך עלה על פניי – הוא חיי!
"מיטל?" הוא שאל צרוד.
"כן?" שאלתי אותו.
"את… כאן?" הוא המשיך לשאול.
"כן, אני כאן, ולא אכפת לי אם אתה כועס עליי או לא סולח לי כי זה מגיע לי, המחילה שלך לא מגיעה לי!" אמרתי.
"כועס?!… חיכיתי שתגידי שאת אוהבת אותי!" הוא אמר.
"שמעת?!" שאלתי המומה.
"אולי הגוף לא פעיל, אבל הנשמה כן." הוא אמר, "אניתמיד יאהב אותך, אם לא בעולם הזה, אז בעולם הבא… ואם לא בגוף הזה, אז בגלגול הבא…" הוא אמר.
"למה אתה מתכוון?!" שאלתי אותו מנגבת את דמעותיי.
"להתראות." הוא אמר משתעל, לאחר מכן נפל על המיטה.
"לא… לא, לא, לא, לא, לא!" קראתי בוכה.
תפסתי בידו, לאחר מכן הרמתי את ראשו, הוא לא הגיב.
הבטתי באקו-לב שהיה מחובר אליו, הקו לאט-לאט נהיה פחות מקושקש.
הבטתי בו, הכל באשמתי.
"מיטל!" קראה שירן בוכה.
"לפחות אגשים את משאלתו האחרונה…" אמרתי בשקט.
קירבתי את פני אל פניו, ולאט-לאט שפתיי נגעו בשפתיו.
נישקתי אותו.
ידי השנייה הייתה מונחת על חזיהו, רציתי להרגיש את פעימות ליבו.
הדמעות שלי זלגו על לחייו ושקעתי במחשבות.
לפתע שירן קראה אלי: "מיטל! תראי!".
"מה?" שאלתי.
"תביטי באקו-לב!" היא אמרה.
הבטתי, הקווים שוב נעשו מקושקשים גבוה בקצב אחיד אך מהיר.
"מה זה?…" שאלתי המומה.
"נידמה לי שהוא מתרגש!" אמרה שירן.
"מה זה קשור?" שאלתי.
"כשמתרגשים הלב פועם במהירות." הסבירה.
"אז יש עוד סיכוי?" שאלתי מלאת תיקווה.
"נחייה ונראה…" היא אמרה וחזרה על עצמה: "נחייה ונראה.".