מצבה ועץ אפרסקים כרות

אני כורעת מול הקבר של אבי, מחבקת את האבן הקרה והמושלגת. ידיי כחולות מקור, כי הסרתי את הכפפות. אני רוצה להרגיש באבי, או לפחות בקברו. אני רוצה להפנים את הקקור שהוא מרגיש עכשיו, ירגיש לעולמים.
אמי החורגת צופרת לי בחוץ, מחכה שאלך, אבל אני רק מתעלמת, סופגת את הדקות האחרונות שלי עם אבי, עד השנה הבאה, או עד שאצליח לצאת מהבית וללכת אל בית הקברות בסתר- וזה לא מצליח לי אף פעם.
אני נזכרת בחיוך של אבי, החיוך החמים הזה, הערמומי שתמיד היה כשרציתי לקטוף אפרסק מהעץ אפרסקים שלנו, ולא הגעתי. הוא היה צוחק צחוק שהיה ממלא אותי בשמחה, ואני הייתי רוקעת ברגלי. "אבא!" הייתי אומרת לו בכעס. "עזור לי!"
הוא היה צוחק עוד קצת, ואז הולכת אלי, מרים אותי גבוה, ואני הייתי קוטפת שני אפרסקים- אחד לו, ואחד לי. תמיד רבנו מי יקבל את האפרסק היותר טוב. "קדימה, קחי אותו כבר!" אבא היה אומר לי, ודוחף את האפרסק העסיסי יותר לידיי. "לא!" סירבתי, "קח אותו אתה! אתה זקן יותר ממני, אתה תמות לפניי!"
הוא היה צוחק ולוקח אותו, לפעמים דחף אותו לידיי שוב, ולפעמים נוגס בו. כמה אירוני לחשוב על זה עכשיו, שהוא באמת מת לפניי. הרבה יותר מדי לפניי. דמעה נוזלת על לחיי וכמעט קופאת על פניי.
אני זוכרת איך שמרנו את חרצני האפרסקים. היינו משמרים אותם כדי לשתול אחר כך מטע שלם. כל ערב, ביום שבת, היינו יושבים על השטיח הגדול שבסלון, והיינו סופרים את החרצנים. הייתי מספרת לאבא שלי על המטע, בזמן שספר. תמיד כשגמר לספור, הייתי אומרת לו "וכמה עצים יהיו לנו במטע?"
הוא היה מחייך ואומר תמיד מספר גדול וגדול יותר. בפעם האחרונה אמר לי "69." קפצתית עליו בצרחות שמחה וחייכתי. הוא היה נותן לי נשיקה על הלחי ואומר לי ללכת לישון. עכשיו אין מי שיגיד לי ללכת לישון.
כשהוא נפטר, אמי החורגת החליטה לכרות את עץ האפרסקים. לא נשאר לי שום דבר מוחשי מלבד הזיכרון. לא נותר עץ אפרסקים, להזכיר את אבי, ולא נותר לי אב, להזכיר את עץ האפרסקים שהיינו משחקים לידו.
לא נותר לי דבר מהילדות.