מסירות

החיוך הזה שלו, החיוך שפעם היה גורם גם לי לחייך, שהיה גורם לי אושר על כלום, אושר אידיוטי כזה עם חיוך מאוהב.
עכשיו החיוך הזה שלו, כבר לא מופנה אליי, עכשיו החיוך שלו כשהוא מתמסר עם חברים שלו בכדור במסדרון, והם צוחקים, ואני צריכה להגיע ללוקר שלי, ואני הייתי מעדיפה להיות בכל מקום אחר בעולם.
כל מקום. פשוט כל מקום עדיף מאשר להיות חייבת לעבור לידו.
החיוך שלו קורע אותי לגזרים, החיוך שלו, שגורם לי להרגיש כל כך טיפשה, החיוך שלו שגורם לי להרגיש כאילו מישהו שולח את היד שלו לתוך החזה שלי ומוחץ את הלב. ממש מוחץ את הלב.
אני רוצה לצרוח, אני רוצה להפסיק לראות אותו, אני רוצה שיהיה לי את האומץ להגיד לו שהוא לא בסדר. שזה לא בסדר לפלרטט ככה ולבהות ככה במשך יותר מחצי שנה ואז להתנהג כאילו לא קרה משהו, להגיד שאנחנו לא מכירים מספיק ואז לחייך במסדרון כאילו כלום. זה פשוט לא בסדר.