מסיבת התיכון

מסיבת התיכון
ראשון לציון – 1974
נירית השישיסטית עמדה ליד לוח המודעות של בית הספר וקראה את המודעה מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה, "יש! סוף סוף!" קראה בקול שהיפנה אליה מבטים תמוהים.
"מה השמחה?" שאלה טטיאנה חברתה במבטא רוסי כבד, "המורה למתמטיקה חולה?"
"הרבה יותר טוב מזה!" עמדה נירית על קצות האצבעות ונשקה לחברתה הגבוהה ממנה בראש. "תקראי בעצמך!!"
"תוכלי להקריא לי?" טטיאנה, שעלתה לישראל בתחילת השנה, טרם שלטה באותיות שנראו לה כציורים של ילד בגן.
"מסיבת פורים לכיתות י' עד י"ב!" נירית קיפצה על רגליה הקצרות השמנמנות.
"בוז'ה מוי…" טטיאנה טלטלה את זנב הסוס הזהוב שלה. "נראה לך שעידו יהיה שם?" נקבה בשם השמיניסט שהפך את ליבה של חברתה לכדור פינג-פונג.
"הוא עלול לא לבוא?" הלסת של נירית נשמטה פתאום. אולי חברתה צודקת. עידו הוא מצטיין השכבה, ואף מצא זמן לכהן כראש הקן של השומר הצעיר, יושב ראש מועצת התלמידים של בית הספר, ואולי לא יטריד את מוחו עמוס האיי-קיו במסיבת פורים.
"במחשבה שנייה, נראה לי שהוא יבוא." טטיאנה הניחה יד על כתף חברתה. "כראש המועצה, הוא חייב לארגן את המסיבה."
"את צודקת." נירית שבה לנשימה קצובה. בעוד שבועיים, תהיה עם אהוב מחשבותיה באותו אולם.
מאמצע שנה שעברה, כאשר נכנס עידו לכיתתם וסיפר על נפלאות "השומר הצעיר" וההגשמה בקיבוץ טבעה בעיניו הירוקות כמו כרי הדשא שהפריחו את השממה, בקולו העמוק, בזיפי הזקן על סנטרו (בהבדל מבני כיתתה ורודי הלחיים) ובחזהו השעיר שהציץ מבין השרוכים הלבנים של חולצת התנועה הכחולה.
היא הצטרפה מיד לתנועת הנוער, אך הפעולות של ה"גדולים" התקיימו בימים אחרים. לא נותר לה אלא לערוג אליו מרחוק. בשיעורים, הייתה מביטה בשעון וממתינה שהמורים יסיימו ללהג, וכאשר נשמע פעמון ההפסקה, הייתה נוטלת את ידה של חברתה, והשתיים היו הולכות למסדרון של כיתות י"ב, עומדות בפינה ומטכסות עצה כיצד תביא נירית לתודעתו של עידו שהיא חיה ונושמת בעולם הזה, ושכדאי לו מאד לנשום עמה ביחד.
"אנחנו נתחפש לשתי חתולות יפהפיות," טטיאנה פרעה את החלומות ליד לוח המודעות.
'את תהיי החתולה היפהפייה ואני חתולת האשפתות' נירית חשבה בעצב, והביטה בטטיאנה, שעיניה כים ורגליה הבלתי נגמרות ידעו לרקוד ולעמוד על קצות האצבעות.
"נהיה חתולות שחורות מסתוריות?" נירית הציעה את הצבע שיסתיר את הבטן ואת הישבן הרחב.
"לא ולא!" טטיאנה פסקה. "חתול שחור מביא מזל רע. אנחנו נהיה חתולות לבנות, עם פרווה ובד רך… נו…" היא חיפשה את המילה. "כמו הבד של שמלה של מלכה."
"קטיפה?"
"כן."
***
"חברה יפה זה פתח לצרות!" אמרה אחותה הגדולה של נירית בתחילת השנה, כאשר טטיאנה הגיעה לכיתתן והמורה ביקשה מנירית, המצטיינת של הכתה, לעזור לטטיאנה ברזי השפה העברית.
"איך היא נראית?" שאל אבא של נירית.
"זה מה שמעניין אותך, איציק?!" האימא רשפה.
"אבל היא מסכנה," אמר האח הצעיר. "אבא שלה אסיר ציון, יושב בכלא בסיביר וסולל פסי רכבת בעבודת פרך. סיפרו לנו על זה בכתה."
"הוא היה בין חוטפי המטוס מהמשפט המפורסם?" האם שאלה.
"כן." עיניה של נירית נצצו כשסיפרה למשפחתה על אביה אמיץ הלב של טטיאנה, שהוא וחבריו תכננו לחטוף מטוס רוסי ולהסיט את מסלולו לישראל. היא סיפרה כיצד עקבו אנשי הקג"ב אחרי אביה של טטיאנה וחבריו, עצרו ושפטו אותם לתקופות מאסר ממושכות בערבות הקרח של סיביר. כיצד הגיעו טטיאנה, אימה ושני אחיה לפת לחם, כיוון שהאם פוטרה מעבודתה. ועל הילדים שכינו את חברתה "יהודייה מלוכלכת", על הסילוק מחוג הבלט, הבדידות, הנידוי והבכי בלילות.
"וכאשר זכו האם וילדיה באישור העלייה לישראל," נירית המשיכה, "הם הגיעו לארץ לוהטת מחום, שפה שלא דומה לכלום, דירת שיכון מכוערת כמעט כמו זו שהייתה להם בלנינגרד, וטטיאנה גילתה שכאן התחלף הכינוי שלה מיהודייה מלוכלכת לרוסיה… לא משנה מה…" נירית הסמיקה.
"מה שנערה בת 16 צריכה לעבור…." האב נאנח, והאם שיבחה את נירית על שהציעה את עזרתה, ואמרה שביתם פתוח תמיד בפני טטיאנה ומשפחתה.
"למרות שהסיפור שלה סוחט דמעות כמו הסרט הערבי בטלוויזיה ביום שישי בערב, אני לא הייתי מסתובבת עם חברה שנראית כמו דוגמנית צמרת!" האחות הגדולה חתמה את הדיון.
שלא כאחותה הבכורה, בחרה נירית שלא להקיף את עצמה בחברות עקומות. היא קיבלה את הבחורה הזרה והעצובה בלב חם. סייעה לה בלימודים ובעברית, גוננה עליה מלעגם של בריוני הכתה וחיציהן של הבנות, שהתקנאו בשיערה הזהוב ללא תוספת של מי חמצן.
***
היו לנירית וטטיאנה שבועיים להכנות ליום הגדול. משפחתה של טטיאנה חיה בצמצום, ללא משכורת הטייס של האב, וידה של טטיאנה לא השיגה קניית תחפושת ואביזרים למסיבה. נירית הציעה את עזרתה, אך כבודה של טטיאנה לא אפשר לקחת כסף מחברתה.
"אימא שלי ואני נתפור את השמלות עבור שתינו", טטיאנה הציעה. נירית נעתרה, ובחנות הבדים, ביקשה לרכוש בד קטיפה שחור, אך טטיאנה קבעה שהן תהיינה חתולות צחורות.
"נהיה חתולות לבנות-תאומות, כך נבלוט יותר." אמרה, ונירית חשבה שאולי הלבן הבוהק יסנוור את עיני האביר וימשוך אותו אליה.
השבועיים עד לנשף הפכו את נירית למיתר מתוח. היא עטתה על פניה מסיכה נינוחה, על מנת שלא ידעו עד כמה אכפת לה ולא ירחמו עליה אם תסתיים המסיבה במפח נפש. היא פצחה בדיאטה והרחיקה את הלחמניות, הצ'יפס והשוקולד האהובים בתקווה ליישר את הבטן לקראת היום הגדול. ובערבים נעלה את נעלי ההתעמלות השנואות, רצה בשכונה ושבה הביתה מזיעה ומורעבת כמו אסיר בסיביר.
בערב המסיבה, מותשת לאחר לילה ללא שינה ויום ללא אוכל, הלכה נירית להתלבש בביתה של טטיאנה. אמה טרחה וכרכרה סביבן, עזרה לנירית להידחס לגרביון, בגד הגוף והחצאית הלבנה. טטיאנה, מאופרת כפרימה בלרינה טרם עלייתה לבמה, פנתה לאפר את נירית, האריכה את ריסיה, מתחה קו שחור ומדויק סביב עיניה החומות, משחה שפתון אדום בוהק, סלסלה את שיערה הכהה בתלתלים שנפרשו כמניפה על גבה והידקה לראשה קשת ועליה זוג אוזני חתול לבנות.
"קרסביצה! (יפהפייה)" אימה של טטיאנה מחאה כפיים למעשה ידיהן.
"תודה על הכול…" נירית נדהמה מן הדמות החדשה במראה, בבטן שהשתטחה, בנעלי העקב שהגביהו את קומתה ובאיפור שנמשח לראשונה על פניה העגולות, הילדותיות, והעניק לה מראה נשי מפתה.
היא הביטה בדמותה המלאכית של טטיאנה בבגדים הצחורים וידעה שלעולם לא תהיינה תאומות זהות. שברגע כניסתן לאולם יופנו מבטי הבחורים אל טטיאנה.
ולא אכפת לה בכלל, נירית חשבה. שילכו כול גברברי המסיבה בשורה אחרי חברתה, שראשם יסתחרר בשלוש מאות שישים מעלות. היא רוצה את ליבו של גבר אחד בלבד.

***
כשהגיעו השתיים למסיבה, טטיאנה פקחה עיניים גדולות ושאלה: "את בטוחה שזה בית הספר שלנו?"
ואכן, תחת ידיהם של עידו וחבריו, הפך אולם ההתעמלות לאולם נשף, מואר בסנוורים, מקושט בבלונים צבעוניים ובפרחים. אורות צבעוניים הסתחררו על הקירות והתקרה וסחררו את ראשה של נירית. על בימה שהוקמה באמצע האולם, עמד 'יוסי המקפיץ', התקליטן הנודע מתל-אביב. המארגנים חשבו על כול פרט. האולם לא היה חשוך כדיסקוטק והמוסיקה הייתה קצבית וסוחפת אך לא קורעת את עור התוף. זוגות רבים מאד נדחקו על הרחבה, בכובעי ליצן, פאות, כתרים, אוזני נמר, רעלות, שרשרות, מטפחות צבעוניות ועגילים, רטיות של שודדי ים ושמלות הדוקות. הם ענטזו, נשפו במשרוקיות ארוכות ונערים אחדים הרכיבו את חבריהם על הכתפיים. ריח של זיעה, התרגשות ואבק שריפה של אקדחי קפצונים עמד באוויר.
טטיאנה צדקה בבחירת הצבע הלבן, נירית הביטה בקורת רוח באור המנורות שדבק כמגנט בבגדיהן הלבנים והפך את שתיהן לחתולות-נסיכות. תוך דקות ידיים גבריות הושטו אליהן והזמינו לרקוד. עשרות ידיים של בחורים מסוקסים ושווים הופנו אל טטיאנה, והרבה פחות אל נירית, וגם הם לא מליגה א'. נירית סירבה בנימוס ועיניה התרוצצו על פני האולם.
"לא עכשיו, עוד מעט," טטיאנה סירבה גם היא והכתה באכזבה בחור אחר בחור.
"לכי לרקוד, את לא צריכה לשמור עלי," נירית לא הבינה מדוע חברתה מתמהמהת.
"לא אשאיר אותך לבד," טטיאנה אמרה, ופתאום נשכה שפתיים ואחזה חזק בידה של נירית.
האביר התקרב אליהן. הוא היה מחופש לשודד ים, הדביק שפם מעל פיו, מטפחת על ראשו ורטייה על עינו. הוא לבש חולצה גזורת שרוולים וצייר גולגולות על שריריו. ונירית חשבה שלו היה שודד יפה תואר כמוהו תוקף את האוניה שלה, הייתה משלשלת לידיו את מטבעות הזהב כולם.
ועכשיו פסע השודד לכיוון שלהן. התקליטן השמיע את ONLY YOU, השיר שהמיס תמיד את ליבה, ובעוד רגע אולי תהיה חבוקה בזרועות הנהדרות הללו ותריח את הריח המשכר של גופו.
"רוצה לרקוד?" השודד היפנה אל טטיאנה חיוך של שיניים צחורות. גוש גדול התיישב בגרונה של נירית, כאילו בלעה את הגלובוס של הכתה. היא נצמדה אל הקיר שלא למעוד.
"אני לא יכולה…" טטיאנה הביטה בעידו ונירית לסירוגין.
"למה, יפה שלי?" עידו לא הכיר את המילה 'לא'.
מבט של חוסר אונים צץ בעיניה של טטיאנה. היא פכרה אצבעות ושפשפה את נעל העקב שלה ברצפה. האם היא מחכה לאישור שלה? נירית נדהמה עד שורשי שערותיה. 'אמרי לו לא, טטיאנה, הוא מיועד לי, בבקשה ממך, בבקשה…' נירית התחננה בלבה.
"בואי," עידו נטל ברכות את ידה של טטיאנה ומשך אותה אליו.
"רק ריקוד אחד…" טטיאנה מלמלה בדרך לרחבה, וידה רעדה בידו.
נירית נותרה דבוקה אל הקיר, והפכה לגוש של כאב כאשר הריקוד הבודד הפך לשניים, שלושה ועשרה ריקודים. טטיאנה הפליאה לרקוד. התפתלה בריקוד הפסדובלה, קיפצה כאיילה בדיסקו, וכשרקדו רוק נעו כפות רגליה כאילו מעכה עשרות סיגריות על הרצפה. וכשעברה המוסיקה לריקודי סלואו והאורות עומעמו, הידק עידו את אחיזתו על הגב הצר שלה, ליטף את חוליות עמוד השדרה שלה לכול אורכן, והיא צמצמה מרחק והניחה את ראשה על כתפו.
"מנוולת, נועצת סכין בגב," הדם געש בעורקיה של נירית ודמעות חמות גלשו על לחייה, מרחו את האיפור ונכנסו לפיה. וכאשר התקרבו הראשים והשפתיים עמדו להיצמד נירית ניתקה את גופה מהקיר. לו יכלה, הייתה שולפת את החרב מן הנדן של שודד הים, נועצת אותה בחזה חברתה הרוטט מהתרגשות ומביטה בכתמים האדומים המתפשטים על בגד הגוף הלבן.
נירית נטלה כוס יין אדום מן הדלפק, ובאמצע הנעימה הרכה של PUT YOUR HEAD ON MY SHOULDERS רצה אל טטיאנה, צרחה "בוגדת!" ושפכה מלוא הכוס על בגדיה ועל פניה הנדהמות.
האורות הודלקו מיד, והתקליטן הסיר את המחט מהתקליט. פניו של עידו הפכו לסימן שאלה ענק. חבורת נערים ונערות התקבצו סביבן במעגל צפוף, מישהו צעק: "יאללה מכות!" ונענה בשאגות צחוק.
טטיאנה קפאה כשידיה מונחות על הכתמים שפשטו על התחפושת. שפתיה בקושי זזו כשמלמלה: "אני כל-כך מצטערת."
נירית הטיחה את הכוס ברצפה, דרכה על הרסיסים ורצה כשעיניה סומות מדמעות, נדחקה בין החוגגים, לרחוב, אל החושך שבחוץ ובתוך הנשמה.
***
בחופשת פורים שכבה נירית במיטה ופניה טמונות בכרית. ממילים ספורות, מרוסקות, הבינו בני המשפחה את אשר ארע והלכו סביבה על בהונות. אימא הגישה שתייה ואוזני המן שנירית לא נגעה בהן, ואחותה לחשה לאם: "אמרתי לכן שחברה יפה היא דלת לגיהינום!"
הלימודים התחדשו, אך נירית נשארה במיטה. "עוד יום אחד ודי," היא הבטיחה להוריה הדואגים. היום היא תבכה עד שיגמרו לה הדמעות, היא החליטה, ומחר היא תקום, תשים פודרה על האף האדום, תזקוף את הגב ותזייף חיוך. שלא ירחמו עליה. שהמרשעת לא תנצח.
בערב נשמעה הדפיקה בדלת ואימא ניגשה לפתוח. "להכניס את טטיאנה לחדר שלך, יקירה?" היא שאלה ודאגה על פניה.
"כן. אבל עוד חמש דקות," נירית זינקה מהמיטה, התלבשה במהירות, הברישה את שיערה וצבטה את לחייה שלא יהיו חיוורות כל-כך. "תיכנסי" היא אמרה לטטיאנה בקול של רוח קפואה.
טטיאנה הייתה חיוורת ושיערה סתור על פניה כמו לא רצתה שעיניהן יפגשו. היא ישבה מכווצת בקצה מיטתה של נירית ואמרה: "אני כל-כך מצטערת."
נירית ישבה רחוק, ליד שולחן הכתיבה. "כבר הצטערת במסיבה." היא השיבה. "והצער העמוק לא מנע ממך להיצמד לבחור שאני אוהבת כמו דבק מגע."
טטיאנה שלפה ממחטה מהתיק ומחתה את עיניה. "לא יכולתי, נירית יקרה שלי. רציתי, אבל הוא … " היא חיפשה את המילים, "כל-כך מקסים ועדין. הוא עשה לי כישוף."
"ועכשיו הכישוף נגמר?" שביבי תקווה חלחלו למילים של נירית. "אמרת לעידו ללכת?"
שתיקה.
"אתם לא תהיו ביחד, נכון?"
"אני כל-כך אוהבת אותך נירית, את החברה הכי טובה שלי," טטיאנה התייפחה, "אבל עידו ביקש שנמשיך להיפגש ולא מצאתי כוחות לסרב לו. הוא מצא חן בעיני כבר כשהראית לי אותו במסדרון בית הספר…. זה חזק ממני. אני נשבעת שזה לא סתם עוד בחור…"
נירית אחזה בקצה השולחן עד שפרקי ידיה האדימו. "לכי מכאן," היא אמרה בשקט.
***
אחרי שהדלת נטרקה, אימא נכנסה לחדר, עטפה את נירית בחיבוק ונירית סיפרה הכול.
"גיל שש עשרה המתוק זה רק בסרטים," אמרה האם.
"ספרי לי שוב," נירית אמרה מתוך הכתף של האם, "איך היית רזה ודקיקה בתיכון וזה לא היה אז באופנה בכלל, והמלך של התיכון לא ידע שאת קיימת."
"לא הייתי חוזרת לימי התיכון גם אם היו מניחים בידי חבילה של כסף," אמרה האם, "ואני מעדיפה סיפור אחר, אם אפשר?"
"אז ספרי שוב איך התאהבת באבא בפלמ"ח, כי הוא סיפר את הבדיחות הכי מצחיקות," נירית ביקשה והאם חייכה, ובפעם המאה לפחות, התחילה לספר.

כול הזכויות שמורות
הקשר לאנשים חיים או מתים הוא פרי דמיונה של המחברת