מכתב לאהובי

אני מתגעגעת לשפתיים האלה,
למשקפיים שלא הבנתי איך הן לא נפלו לך כשהתנשקנו.
לריבים וההקנטות שהיו לנו לפני שהתאהבתי.
לזרועות שידעתי שבכל רגע נתון יהיו שם בשבילי.
לסמיילים בוואטאפ.
אפילו לשיחה האחרונה שלנו, כששיקרתי שאני לא רוצה לראות אותך יותר.
שאמרת שנישקת אותי רק כי היית חרמן ולא בגללי. אני יודעת ששיקרת.
הלילות הטובים בחיים שלי היו איתך.
זוכר את טקס סיום הקורס? כשההורים שלי איחרו, שנינו ראינו איך המקום מתמלא בהורים ומכרים של אנשים אחרים. ישבנו על קורת העץ וסיפרת לי שאף אחד לא יבוא בשבילך, אחרי זה עשית לי שק קמח ובלילה, אחרי שהמקום חזר להיות אותה חורבה שהייתה לפני, התעקשתי לרקוד איתך במסיבה, רק איתך, אהובי. ואז כשהמחנה היה ריק ישבנו על המחצלת, אתה ואני, מחובקים. לאור כוכבים. צוחקים, סוף סוף מאושרים.
מה קרה לנו עידן? איפה אותו ילד שהתעקש שאזכור את המספר שלו בעל פה?
הילד הזה נבלע בתוך עולם של סיגריות וסמים. מרחק וחברים שהם פשוט לא בשבילך…
בכל יום שעובר אני חושבת עליך, אתה בטח כבר שכחת מי אני.
אי אפשר לתאר את המועקה הזאת שנקראת אהבה. היא אצלי בלב כבר שנתיים, היא תישאר גם לשנתיים הבאות ואלו שאחריהן. אתה המועקה הזאת! תחזור אלי ולו רק ללילה אחד, תן לי עוד זיכרון אחד, קטן, מושלם, עוד טיפה בים להאחז בה.
נזכרנו מאוחר מידי, לא ככה אהובי?