מכתב בשעת לילה מאוחרת
יפה שלי. חיים שלי. אהובה שלי.
השעה 2:00 בלילה.
אני יושב פה, ובוכה. אני בוכה על כל מה שרציתי לאומר ולא הספקתי. על כל מה שרציתי לעשות ולא עשיתי. אני בוכה על כל הריבים, על כל הצעקות, על כל הוויכוחים שהיו.
אני בוכה על החיוך שלך. אותו חיוך מקסים, עם הגומה בלחי שמאל.
אני בוכה על העיניים שלך. עיניים כחולות כמו השמיים, שנצצו כל פעם שהיית איתי.
אני בוכה על זה שלא היה לנו מספיק זמן. אני רציתי להיות איתך לנצח, אבל הגורל נתן לנו רק שישה חודשים.
אני בוכה שאני נזכר בשישה חודשים שלנו. שישה חודשים של אושר. של שמחה. של אהבה.
אני בוכה כי אני לעולם לא יחבק אותך שוב.
אני בוכה כי אני לעולם לא ירגיש את טעם שפתייך הרכות.
אני בוכה שאני נזכר ברגעים האחרונים. נישקת אותי לשלום, ומי ידע שזאת תהיה הנשיקה האחרונה שלנו. אחרי דקה שמעתי את הצפירה של המשאית.
אני בוכה שאני נזכר איך אני רצתי למטה, וראיתי אותך שוכבת על הכביש, ועינייך היפות מביטות לכוכבים שכה אהבת, אך הן חלולות וחסרות הבעה.
אני בוכה על זה שאלוהים רצה אותך לידו, והשאיר אותי לבד.
אני בוכה כי את הלכת, ולא תחזרי שוב לעולם
תגובות (4)
הרגת אותי…..???? צמרמורת.
תודה!
ואי ריגשת!
איזה יפה זה!!! זה ממש מרגש