מכתב אחרון שלי
אל גרין היקר,
זה מרגיש מוזר לכתוב מכתב למשהו שלפני רגע בילתי איתו…
אתה הכי נורא.
הססני, פתי, קשה
בפעם הראשונה שראיתי הופע שלך, אני הייתי בת 5. זה היה ברסיטל בבית הספר לפסנתר שלמדתי בו. הילד הנבוך והמגושם הזה עלה על הבמה ופגע בכיסא עם הישבן שלו. זה היה מצחיק מאוש. הוא פנה אל הפסנתר שהיה גודל מידי עבורו, וברגע שניגן את התו הראשון, הרגשתי בעולם אחר.
הצליל היה יפה, כמו פלטה של 24 צבעים. המנגינות רקדו.
הנערה שישבה לצידי התחילה לבכות. לא ציפיתי לזה.
ובכל זאת וויתרת על הפסנתר. אפילו שזה לגמרי שינה את חייהם של אנשים אחרים. אתה הכי הגרוע. הססני, פתי, קשה.
"אמא! אבא! אני לא רוצה לנגן בפסנתר יותר!! תקנו לי ויולה! כדי שאוכל לשחק שוב עם אל!"
כשגיליתי שהיינו באותו בית ספר תיכון, הייתי נרגשת. אבל איך אוכל לגשת לדבר איתך? אולי אקנה לשנינו סנדוויצ'ים לארוחת צהריים. במקום זאת, כל מה שעשיתי היה לצפות בכם, מרחוק. אני מתכוונת. אחרי הכל. זה היה נראה שהסתדרתם כל כך טוב. לא היה שם מקום בשבילי כל כך.
כשהייתי ילדה עברתי ניתוח והתחלתי ללכת לבית חולים לבדיקות שגרתיות. בשנה הראשונה של בית ספר, אני קרסתי והתחלתי להיות שם יותר ויותר עם כל ביקור. לא הדעתי לכיתה כל כך הרבה בתיכון, ביליתי המון זמן בבית החולים וידעתי שמשהו לא בסדר עם הגוף שלי.
לילה אחד ראיתי את הורי בוכים בחדר ההתמנה וידעתי שהזמן שלי הולך והוזל.
זה היה כשברחתי.
לא רציתי להביא חרטות לגן עדן אז הפסקתי להתאפק מהדברין שתמיד רציתי לעשות.
הפסקתי לפחד מעדשות.
אכלתי מה שאני רוצה במקום לדאוג למשקל שלי תמיד.
ולקחתי את המוזיקה עם כל ההוראות והחוקים שלה וניגנתי אותה כמו שאני רציתי.
ואז אמרתי שקר. רק אחד.
אמרתי שאני, ליליה סאן, אוהבת את אסטון ראש.
והשקר הזה הביא אותי אלייך.
השקר שהביא אותי אלייך לא עבד כמו שחשבתי.
הוא היה מרושע יותר
חשוך יותר
צפוף יותר
עקשני יותר
וגם קצת סוטה.
ורך יותר
וגברי יותר
ומתוק.
זוכר את הגשר שקפצנו ממנו? המים היו כל כך קרים ומרעננים. להתחרות ברכבת. באמת חשבתי שאני יכולה לנצח. הירח בחדר המוזיקה היה נראה כמו לחמניה טעימה. לשיר "נצנץ נצנץ כוכב קטן" לאור הכוכבים שרכבנו על האופניים יחד. לאבד תחושת זמן. אנחנו זמרים נוראיים.
ובבית ספר בלילה. אני יודעת שהיה שם משהו.
השלג שיורד, כמו פריחת הדובדבן.
זה מוזר להיות מוזיקאי, אבל אז יש משהו שממלא את הלב שלך שאתה יורד מבמה הם הסצינות בלתי נשכחות לי. אבל דברים קטנים. זה מוזר, לא?
מה אתה חושב?
אתה חושב שהגעתי ללב של משהו?
אני תוהה אם נכנסתי שלך.
אני תוהה אם עדיין תזכור אותי.
אם תשכח אותי, אני אחזור ו…
לא, אני רוצה להתחיל מחדש.
בבקשה אל תשכח אותי.
תבטיח לי שלא תשכח אותי.
אני שמחה שזה הייתה אתה.
אני מקווה שזה יגיע אלייך אל.
אני אוהבת אותך.
אני אוהבת אותך.
אני אוהבת אותך.
אני מצטערת שלא יכולתי לאכול את כל הקאנלים האלה.
אני מצטערת שהכתי אותך הרבה.
אני מצטערת שאני כל כך אנוכית.
אני כל כך, כל כך, כל כך מצטערת.
תודה על הכל
ליליה סאן
תגובות (0)