מי אתה.

התעוררתי בבהלה מטריקת דלת, מביטה בעייפות ומבינה שזה שוב עומר שחזר שיכור כמו תמיד מהמועדון, אליו הוא נוהג לברוח ממני.
המשכתי לשכב במיטה, מונה באצבעותיי את פעולותיו השגרתיות אחרי כל ערב שבו הוא חוזר מהמועדון.
טריקת דלת-v
הדלקת אור-v
לצחקק בשיכרות-v
להיכנס למקלחת ולטרוק את הדלת, שוב-v

כבר במשך שלושה שבועות שהוא מתעלם ממני,
"עומר?" לחשתי לגופו השכוב לידי.
"אני אוהבת אותך.." לחשתי שוב,
יודעת שהוא ישן, אך הייתי חייבת לספר לו שאני אוהבת אותו.
שקשה לי לבכות כל לילה כשהוא מעדיף לבלות במועדון מאשר איתי,
לברוח מהמציאות בה אנחנו חיים.
אני בסך הכל ילדה. ילדה שרוצה שישמעו אותה.
בסך הכל עוד ילדה בת 18 שחלמה כל חייה שיהיה האביר על הסוס הלבן שלה.

"כואב לי כל יום בלב.. כואב לי לדעת שאתה כבר לא אוהב אותי, שאתה איתי רק כי נוח לך." מחיתי דמעה אחת.
"נתתי לך הכל. נתתי לך את כל הלב שלי.. מה עשיתי רע שאתה כבר לא אוהב אותי?"
"אני יודעת שאתה לא תענה לי, אני יודעת שאתה לא אוהב אותי." ניגבתי את שארית דמעותיי ונשכבתי לישון.

ושוב, כמו בכל בוקר התעוררתי למיטה ריקה.
לא נשיקה, לא חיבוק.
אני יודעת שעליתי במשקל, אני יודעת שהוא גבר בן 23. לא מחפש ילדה כמוני.

חזרתי מהעבודה לבית הקר, לא מבינה למה אני לא חוזרת לבית של אמא.
נשכבתי במיטה וחיכיתי שרק ירד הלילה.

לא נרדמתי, שוב מניתי באצבעותיי את הסדר פעולות של עומר כשהוא חוזר מהמועדון.

נקודת מבט עומר-

חזרתי לבית, מסוחרר כמו תמיד.
הרגשה נהדרת!
נכנסתי לחדר, טורק אחרי את הדלת בתקווה שאורין תתעורר ותשנא אותי על כך.
מדליק את האור בשביל להפריע לה באמצע השינה, יודע שאני לא יכול לעמוד בפני הפרצוף שלה כשהיא ישנה.
וזה עזר- היא התעוררה.
שפשפה את עיניה וראיתי דמעות בזווית עיניה,
היא קמה מהמיטה, מתעלמת ממני.
יודעת שאני אתעלם ממנה בכל מקרה.
נכנסת לשירותים ולא יוצאת משם,

שנאתי כל דקה שהיא כאן.
שנאתי כל צעד, תזוזה ותנועה שלה במרחב שלי.
לא יכולתי לשאת את המחשבה שאורין עדיין אוהבת אותי אחרי כל הזמן הזה.
שנאתי להתעורר לפרצוף שלה שמרוח בדמעות,
שנאתי להרגיש את החום גוף שלה במיטה.
שנאתי להריח את הריח המתוק שלה שנדבק לי לבגדים.

התפרצתי לשירותים ופשטתי את בגדיי, נכנס למקלחת ומתעלם מזה שהיא רוכנת אל האסלה ומקיאה את כל תכולת ביטנה.

שנאתי את התופעות האלו שלה.

היא יבבה בשקט עקב ההקאה, דבר שקורה לה תמיד.

לא הייתי שם ללטף את גבה כמו תמיד.

שלושה שבועות שאני מתנהג אליה ככה בכוונה על מנת שתעזוב אותי.

היא יצאה מהשירותים וחזרה אל החדר.

ניגבתי את עיניי מהדמעות שזלגו ללא קול, אני בן אדם רע.
עושה רע לאורין.
בסך הכל ילדה בת 18 שלא עשתה שום דבר רע בחיים שלה- חוץ מלהכיר אותי.

יצאתי מהמקלחת לבוש בתחתון וטרקתי בחוזקה את הדלת, מעיר אותה שוב משנתה.
היא קפצה בבהלה והסדירה את נשימתה.
שוב קמה אל השירותים ומקיאה את תכולת ביטנה.
שנאתי אותה.
שנאתי אותה על שדאגה להקיא בשירותים שלנו.

נשכבתי במיטה ועצמתי את עיני כשאורין חזרה למיטה, מתמקמת שעות במיטה.
שנאתי אותה גם על זה.

"עומר?" שאלה, אך לא עניתי. משחק אותי ישן.
שלא תבקש ממני לקנות לה גלידה שתספק את רצונותיה המוזרים.
"אני יודעת שאתה ישן.. רק רציתי להגיד שאני עדיין אוהבת אותך." לחשה בשקט.
"אני יודעת שאתה לא אוהב אותי. אני יודעת שאתה לא מגרש אותי כי אני בהריון.."
"אבל אם אתה לא אוהב אותי- אתה לא אוהב אותי, תשחרר אותי.. תגיד לי למה. תגיד לי למה אתה לא אוהב אותי.." יבבה בבכי,
שנאתי אותה על כך שבכתה.
ועוד יותר שנאתי , על זה שהיא בהריון.
שנאתי לחשוב שהיא נושאת ברחמה את התינוק שלנו.
שנאתי לחשוב שהיא קמה בגללי כל בוקר ומקיאה.
שנאתי לדעת שהערתי אותה כל כך הרבה פעמים בלילה בשביל שתשנא אותי ותעזוב אותי כבר.
שנאתי לדעת שהיא נלחמת וממשיכה לנסות לתקן את הקשר שלנו.
שנאתי לחזור ממועדון ולראות את התחביב החדש שהיא יצרה לה, אפיה.

שנאתי את זה שאני רב איתה על כך שהיא מבשלת כל פעם ומבזבזת חומרי גלם ובסוף לא ישאר לנו מה לאכול.

אך הכי מכולם- שנאתי שהיא תהיה קשורה אלי בכך שיש לה תינוק, תינוק משותף של שנינו.

היא נשכבה לישון ושוב, לא נרדמתי.
חשבתי רק על איך היא תשנא אותי יותר.

דאגתי להזיז אותה במהלך הלילה ולהעיר אותה "בטעות".
היא בקושי ישנה עקב הבטן ההריונית שלה, שהייתה טפוחה וגדולה, ועוד דאגתי להעיר אותה בנוסף.

קמתי בבוקר למיטה ריקה ויצאתי אל הסלון, שומע קול של בכי, זאת אורין.
שמעתי את הקול המוכר הזה כמעט ארבע פעמים ביום. אפילו שלא טרחתי להתקשר ולשאול לשלומה,

התעלמתי מדמותה ההריונית שעמדה במטבח והכינה שקשוקה,
מוציא מהמקרר לחם ודואג להתקע בה בטעות על מנת שיכאב לה.
שתשנא אותי.
כמו אני שונא אותה.

"ה-הכנתי שקשוקה" אמרה עם מעט מחנק בקולה, מנגבת את עיניה הדומעות.
"אני שונא שקשוקה." אמרתי בנוקשות, מתעלם ממנה ולוקחת גבינה והולך לשבת בשולחן.
"א-אבל אתה תמיד אהבת שקשוקה.." אמרה בשקט, מביטה בי בעיניים תכולות ונוצצות.
"אני אוהב שקשוקה, אבל לא את שלך." עקצתי.
היא הנהנה בהפסד והסתובבה על עקבותיה וזרקה את כל תכולת המחבת עם השקשוקה לפח.

"יש לי בדיקות היום, אתה רוצה להצטרף?" שאלה בשקט.
התעלמתי.
"עומר?" ניסתה לתפוס את תשומת ליבי
"אה, דיברת איתי?" זלזלתי בקיומה
היא נשכה את הלחי הפנימית שלה, ראו זאת.

"רוצה?" שאלה שוב,
"אני יוצא עם חברים." טענתי, כאילו בדיקה של הריון לא כזו חשובה בשבילי.
אך מתתי מבפנים מפחד שיקרה לה משהו.

היא הנהנה בראשה והוסיפה "אני לא מרגישה טוב בזמן האחרון.. אני כבר לא ישנה טוב, גם לא אוכלת."
"אולי תרזי קצת, לא יזיק לך." עקצתי, יודע שיש לה בעיה עם המשקל שלה.
דמעות זלגו על לחייה, היא הסתובבה על עקבייה וברחה לחדר.

הייתי רע מידי?

דפיקה בדלת קטעה את מצפוני, זה ליאור.

"עוד לא הלכה?" שאל ליאור בחיוך קטן,
"לא עוזר השיטה שלך." צחקתי.
"זה עוזר." קבע
"אני אלך לבדוק מה איתה.." מלמלתי
"שלא תעז לעשות את זה!, אתה רוצה להיות אבא בגיל 23? נפלת על השכל! תעיף אותה ממך." כעס
נזכר בשיחה שעשה לי, שזה נורא להיות אבא בגיל כזה.

יצאנו מהבית , טורקים אחרינו את הדלת.

שוב, יוצאים בלילה למועדון.
מבלה את הלילה בחברה של מישהי אחרת,
יודע שאם אבגוד בה בכל לילה עם מישהי אחרת, אמצא את זה ככיף וככה יהיה לי יותר קל לעזוב אותה.

חוזר לבית שוב ועושה את התהליך שלי על מנת שתשנא אותי.

"עומר?" שאלה ברגע שטרקתי את הדלת,
התעלמתי ממנה.
"אני לא מרגישה טוב.." מלמלה מהמיטה, משתעלת בחוזקה.
"תרגישי טוב." אמרתי בקרירות.

נכנסתי להתקלח, להוריד מעלי את הטינופת של היום.

נקודת מבט אורין-

הרופא אמר שאני לוקה בדיכאון, אך זה לא נכון. אני בסך הכל מצוברחת.

חיכיתי שעומר יצא מהמקלחת, הוא נכנס בין מצעי המיטה ומלמל משהו על כך שחם לו בגלל שהגוף שלי פולט חום.
הבטתי עליו בהערצה ובאהבה ולא הצלחתי להבין איך אני עדיין אוהבת אותו.. גם אחרי שהוא דאג להוריד לי את הביטחון ולהגיד לי שאני צריכה להרזות, גם אחרי שהוא דאג לדחות את הרצונות שלי לסקס שישכיח את ההריון הזה ממני.
גם לאחר שדאג להעיר על הבישול שלי, על הריח שלי, על השיער שלי בגוף, על הכל.

כשכאב חד פילח את גבי נאלצתי להעיר את עומר,
מזיזה אותו מעט והוא גונח בכעס.

"נתפס לי הגב.. אתה יכול לשחרר לי אותו?" התחננתי ,
הוא נאנח ברוגז והביט בי בכעס.
הורדתי את חולצתי ונותרתי ערומה בפלג גופי העליון כנגד עיניו.
מפנה את גבי אליו כשאני ישובה וידיי מלטפות את ביטני ההריונית.
"מגעיל אותי, יש לך שיער בגב." אמר בגועל,
לא ידעתי מה כאב יותר.. הלב, או הגב.
"אני אוריד מחר.. אבל אפשר מסאג'?" ניגבתי דמעה שזלגה, לא רוצה שיראה זאת.
"כן." אמר בכעס, עושה מסאג אך לא מכל הלב.

"אתה מתחרט על ההריון?", שאלתי בשקט.
הוא שתק.
"אתה מתחרט על שהכרת אותי?"
הוא שתק.
"אתה עדיין אוהב אותי?" שאלתי בצרידות כואבת,
הוא שתק.

הוא סיים לעשות מסאג' ולבשתי את חולצתי,
"כדאי שתישני היום בסלון, אני זז הרבה." אמר בנוקשות,
אני יודעת שהוא זז הרבה בלילה, אני מרגישה זאת ומתעוררת.
היה לילה אחד שקיבלתי מכה כואבת בגב ממנו, הוא הסתובב ופגע בי במרכז הגב.
"זה בסדר.." מלמלתי,
נשכבת לישון ונרדמת.

מתעוררת לפני הזמן שאני צריכה ורוכנת שוב אל האסלה.

החלטתי לפנק את עומר, אני אכין לו חביתה.
הוא לא אוהב את הבישול שלי, אבל חביתה תמיד טעימה.

הכנתי חביתה וחתכתי לו ירקות , מכינה גם לי.

חיכיתי בשולחן שיקום. לבסוף הוא קם.

"הכנתי לך חביתה.." מלמלתי בשקט, אוכלת חתיכות קטנות של חביתה.
"למה אין בה שמן?", ירק את החביתה אל הצלחת
"ש-שמתי שמן.." גמגמתי
"מי שצריכה להפחית פה עם שמן, זאת את!, לא אני, אז תפסיקי להוריד לי מהשמן!", צרח עלי וזרק את הצלחת על הריצפה ביחד עם החביתה.
נאנחתי בשקט והמשכתי לאכול, הוא הלך להכין לו לאכול. נתקע בי בכוונה.

"מה עשית אתמול?" שאלתי ,
"במועדון." אמר בכעס
"היו שם הרבה יפות?" חקרתי .
"כן" אמר
"שמת עין על מישהי?" שאלתי, יודעת שהוא בוגד בי.
"כן, הייתה שחרחורת רזה כזאת." ענה
"אני גם רזה עם שיער שחור" אמרתי כבדרך אגב
"את לא." צחק
"אני כן." קבעתי בכעס
"את ממזמן לא רזה. את מכונה מהלכת." צחק
אכלתי מלפפון ושתקתי.

"אולי נצא היום לדייט?" הצעתי,
"יש לך את מי לקחת?" עקץ .
"שנינו.." מלמלתי
"לא, זה בסדר." קבע
"נלך למסעדה..?" היססתי
"כל הזמן אוכל בראש שלך, תעשי ספורט קצת."
"אפשר לעשות הליכה ביחד." הצעתי,
"אני אחכה בבית." אמר, לוקח את החביתה בצלחת חדשה והולך לסלון.

התיישבתי לידו בספה וחיכיתי קצת ליחס,
"תעשי היום גב, או שלא תסתובבי עם גופיות בבית." אמר בגועל
"תמיד היה לי שיער בגב…" מלמלתי
"וזה דוחה." אמר
נאנחתי בתסכול ויצאתי מהבית, דמעות לא מפסיקות לנזול.

לקחתי מונית אל אמא, לישון איתה קצת.

החנתי בחניה ועליתי במדרגות , רואה המון מיטות.

עד שהגעתי למיטה של אמא.

שושנה חן.

הקבר של אמא, כל כך התגעגעתי לאמא.

הנחתי את ראשי על הקבר, מרגישה את אמא קצת.

הדמעות זולגות אבל לא אכפת לי, אני עם אמא.

נהגתי לבקר את אמא שלוש פעמים בשבוע.

הרופא אמר שזה לא טוב, שזה מכניס אותי לדיכאון.

"היום עומר אמר לי להוריד שיער מהגב.." סיפרתי לאמא,
מנגבת את דמעותי.
"אני חושבת שהוא כבר לא אוהב אותי.."
יבבתי בבכי אל הקבר של אמא, כל כך כואב לי בלב.

חזרתי לבית ונשכבתי במיטה, מתייפחת בבכי.
לא הצלחתי לעצור את הבכי,
גם הכדורים נגד דיכאון לא עזרו,.

"את מפריעה לי לישון." אמר עומר בנוקשות
"אני מתגעגעת לאמא שלי." יבבתי בבכי,
הוא התעלם.
"אני לבד כאן.. קר לי וקשה לי." לא הפסקתי לבכות, מרגישה סחרוחרת
"תפסיקי." נאנח
"אין לי את אמא… אבא שלי מת לפני 20 שנה, אפילו לא הכרתי אותו." יבבתי
"תחבק אותי." ביקשתי שוב, מחבקת אותו בלי שהוא רוצה
"חם לי, תעזבי אותי." אמר בכעס
"אני מתגעגעת לאמא." בכיתי בהיסטריה
מתרוממת מהמיטה וצונחת על הריצפה מחוסרת הכרה.

"אמא?" קראתי בשמחה אל הערפל הלבן,
היא תקדמה אלי וחיבקה אותי חזק.
נשקה למצחי .
"ילדה שלי, תעזבי את עומר." הפצירה בי,
"אמא?" שאלתי, היא התרחקה ממני.
"אמא!" צרחתי
התחלתי לבכות, רואה דם שיוצא במקום דמעות.

נקודת מבט עומר-

חיכיתי בחדר המתנה , לחוץ .
אורין התמוטטה בחדר, הרופא אמר שהייתה לה התמוטטות עצבים.
הכל באשמתי.
"כמו שאתה יודע, המצב הנפשי של אורין לא בסדר. הכדורים היו צריכים לעזור." אמר
"כדורים?" שאלתי ללא הבנה,
"אורין סובלת מדיכאון, המוות של אמא שלה לא תרם לזה. היא בתת משקל לאישה בהריון, הסברתי לה שהיא רזה מאוד. היא לא הסכימה עם זה, היא טענה שהיא צריכה להיראות יפה" אמר .
לא יודע שזה אני זה שהכניס לה את השטות לראש.
"היא לא אוכלת ארוחות באופן סדיר במשך זמן רב, אתה יודע שהיא אוכלת רק ארוחת בוקר וזהו?" שאל, הנדתי את ראשי לשלילה.
"אני מביא לה יעוץ פסיכולוגי בנוסף, בלי תשלום כי אני יודע שהיא עובדת קשה בשביל לפרנס." אמר,
לא יודע שהיא ביקשה ממני לקנות לה גלידה אבל לא הסכמתי בטענה שזה יקר ושאם היא רוצה שתקנה מהכסף שלה, למרות שידעתי שאין לה כי היא משלמת שכר דירה על עצמה.
"היא צריכה שילכו איתה מידי פעם לטייל, הבנתי שאין לה חברות. יש לה רק אותך ואתה עובד קשה. היא אוהבת אותך" אמר הרופא שעד עכשיו שמתי לב שהוא בגילי כמעט.
"תקנה לה קצת בגדים, היא אמרה שהיא מפחדת להשמין ואז לא יהיה לה בגדים ללבוש." אמר הרופא באנחה שקטה.
גמעתי את רוקי.
לא ידעתי שזה חמור עד כדי כך.

"אתה יכול להעיד על איך היא נכנסה למצב הזה של ההתמוטטות?" שאל הרופא
"היא בכתה הרבה." אמרתי בשקט,
"למה בכתה?" שאל ללא הבנה.
"לא יודע. אמרה שהיא מתגעגעת לאמא שלה, שהיא לבד." סיפרתי
"היא אכלה משהו?" שאל
"לא יודע.." מלמלתי.

נכנסתי לחדר של אורין, רואה אותה מחוברת למכונות ואף לצינור של מזון.
"אורין." לחשתי לה בשקט,
היא פקחה את עיניה והתחילה לבכות,
"לך ממני!" צרחה בזעם
"לך! אל תסתכל עלי! אני נראת רע" בכתה
"את יפה, את תמיד יפה." אמרתי את המשפט הראשון הנכון בעיני.
"אני לא. אני שמנה, לבושה לא יפה." בכתה,
"את לא שמנה, את יפה בעיני." אמרתי
"באמת?" מחתה את דמעתה,
"באמת." קבעתי.
"הכל עומד להשתנות , אני לא הולך לוותר עלייך." אמרתי