מישהו שיהיה לה לילה

שיכורה ומסטולה, מחפשת את עצמה.
היא רוצה לשבור את תקרת הזכוכית שסוגרת עליה יותר ויותר בכל שניה שעוברת. היא כלואה במחשבותיה כאילו עולם שלם סגר עליה והיא חנוקה, קפוצה, אבודה.
היא לא מאמינה באהבה, היא לא יודעת להרגיש את מה שכל כך הרבה מתארים כמשמעות החיים. היא חולמנית. יום אחד כולם יכירו אותה וידעו מי היא, יום אחד מחשבותיה הרבות יתורגמו מחוץ לראשה בדרך שאף אחד לא יצפה לה. היא מרגישה מטומטמת. טוב לה והיא הורסת. היא שם למעלה על גג העולם אבל היא מחפשת רק מקום לקפוץ ממנו. ״אם אטפס יותר גבוה הנפילה תהיה ארוכה יותר״ היא אומרת- אומרת משפטים מלאי משמעות לאנשים חסרי יכולת הבנה. רק ככה היא יודעת להביע את עצמה- לדבר לאנשים שלעולם לא יבינו את עומק דבריה ואת משמעות המילים שהיא אומרת.
דמיון. אם לדמיין היה מקצוע היא היתה האדם העשיר ביותר בעולם. כי בכל רגע נתון היא היתה עובדת. מדמיינת. חולמת. מתכננת איך ומתי תפרוץ לעולם. לא אכפת לה למות, פשוט לא אכפת לה. כשאמרתי לה שאני רוצה ללמוד באוניברסיטה בעתיד היא אמרה לי ״ מי הבטיח לך שתחייה עד אז?״ היא צדקה. פעם סיפרה לי שלא ישנה חודשים. שאלתי למה והיא ענתה ״גם אם חושך, גם אם אני הכי עייפה בעולם, גם כשאני שבעה מהעולם והוא ממני, גם כשהיום כבר חלף והגיע אחד חדש, גם כשאני במיטה וגם כשאין דבר שבא לי לעשות יותר מלישון- אני עדיין חולמת, מדמיינת, מתכננת, חושבת ולראש שלי אין מנוח, הוא עדיין ער ופועל, ככה זה- החיים, סוחטים ממך כל טיפה ומשאירים לך רק את מה שיש לך באמת אצלי זה היכולת לחלום- גם כשאני ערה״ עוד סיפרה לי שכשהיתה יותר צעירה נהגה או לישון או לחוות, כלומר או שהיתה יוצאת מהבית ועושה משהו מרגש שיזכר אצלה לנצח, טוב או רע, או שהיתה ישנה. ״לא היו לי רגעי שעמום״ אמרה לי. ״ומה השתנה?״ שאלתי בסקרנות והיא ענתה ״ העולם הזה יודע טוב איך לשרוף אותך מבפנים, המערכת דוחפת לך כדורים וטיפולים שאי אפשר לתפקד איתם, קשב וריכוז הם קוראים לזה, אבל אני כן מרוכזת- לפחות הייתי. אבל בעצמי״ קל להבין אותה חשבתי, ולפני שהספקתי לענות קטעה אותי ואמרה ״ לא אכפת לי מכלום, שום רגש לשום דבר ואף אחד, אבל מעצמי אכפת לי. וזה הכי חשוב. הם אומרים שאני אנוכית, נכה רגשית, טינאייגרית טיפוסית, מתבגרת. אבל הם טועים. הם אומרים שבעתיד יהיה לי איכפת מאנשים אחרים ומהרגשות שלהם, אבל אני יודעת שזה לא נכון. אני אני מסיבה מסויימת, הגחתי לעולם הזה בתור עצמי כדי שיהיה אכפת לי מעצמי וממני ומאני, אם מישהו נפגע ממני זה לא כי אני התכוונתי לפגוע אתה מבין? אני עושה מה שטוב לי ומתאים לי בלי לחשוב על אחרים, לא כי אני רעה ואנוכית אלא כי אם אני לא ידאג לעצמי אף אחד לא ידאג לי. וזה הפתרון אתה מבין?״
פתרון למה? שאלתי ולא הבנתי כלום ממה שאמרה, ״ הפתרון לחיים האלו״ אמרה ואני הגבתי בפרצוף מבולבל שלא מבין מה היא רוצה ממנו ״ הפתרון לחיים טובים הוא פשוט להיות אכפתי לעצמך ורק לך, תישן תאכל תרוץ תצחק תגיד מה שבא לך תעשה מה שאתה רוצה אבל לא מה שאחרים רוצים ומצפים או דורשים״ גיחחתי בקול כאילו קצת זלזלתי בדבריה ״ אני יכולה לומר לך את זה עד מחר ולא תיישם כלום נכון? אבל אני כן מיישמת וכן עושה ולי טוב. לך?״ ״ מה לי?״ שאלתי, ״לך טוב?״ שאלה בהתעניינות אמיתית כאילו אכפת לה. ״ אני חיי תחיים״ עניתי בקוליות ״ מצחיק״ אמרה ומיד שאלה ״מתי ישנת בפעם האחרונה?״ ״בלילה״ עניתי לה. ״ אז אתה לא חי״ אמרה. ״ אתה חי ביום וישן בלילה אבל אלו לא חיים. אולי אני לא ישנה אבל אני חייה כל זמן שאני נושמת. הבנת? אני ממצה הכל עד תום, כי מחר אני אולי לא יהיה פה״. דריכנו התפצלו לאט לאט ואני לא הפסקתי לחשוב על הדברים שאמרה. שקעתי במחשבות מסובכות ונהיה לי מין מבוך בתוך הראש והלב שלא נתן לי מנוח. בלילה לא ישנתי, חשבתי וחלמתי אבל לא ישנתי. ביום שלאחר מכן ראיתי מודעה שהיא נעדרת. נבהלתי, מה אם אני הייתי האחרון שראה אותה? לאחר כמה ימים עדיין היא לא נמצא ובערב חם אחד, כשישבתי בחצר באמצע הלילה עם חברים קיבלתי הודעה שגופתה נמצאה על החוף. לא הכרתי אותה מספיק טוב, אבל לבי פסק לרגע ומיד כשנזכתי בדבריה פעם מחדש. עדיין לא ישנתי, עד היום אני כמעט ולא ישן. אבל טוב לי. כי אני חי. ואם היא היתה רואה אותי היום היא היתה מסכימה איתי. עצוב לי על בדרך שהיא התגלגלה אליה. בכוונה או לא. כל מה שהיא רצתה זה מישהו אחד שיהיה איתה בלילה. כשהיא לא יכולה לישון. ואם היתה נשארת הייתי יכולה להיות לילה בשבילה והיא בשבילי. אבל היא לעצמה ואני לעצמי. ביום ובלילה.