מזויף

קשה לשכוח את השעה האחרונה לפני הדייט הראשון שלנו…
את הלחץ ששיתק אותי מבפנים, אבל במקביל גרם לי לרעוד.
זה היה הדייט האמיתי הראשון שלי, כל מה שהיה לפני לא היה נחשב.

קשה לשכוח איך הסתובבתי בבית הלוך ושוב, מנסה לבלום את החשש כי לא תראה בי אשת שיחה, או כמישהי מעניינת, ופשוט תראה דרך חוסר הביטחון שבי, איתו אני נמצאת במלחמה תמידית.

אך הדברים לא היו כך.

נכנסתי לאוטו, בעודי מרגישה את ליבי ההולם מתחת לחולצתי, ואמרת לי מיד – "איזו יפה"
עוד לפני שבכלל יצא לך להסתכל עליי כמו שצריך…
המשפט הזה משום מה הרגיע אותי, והנחתי את הספקות שלי בצד…

והשיחה אכן זרמה, ואפילו גרמתי לך לצחוק, לא נתת לי לשלם אפילו טיפ ובסוף הפגישה הצהרת שאתה רוצה לראות אותי שוב.

והיה נדמה שההתלהבות שלך הייתה יותר גדולה משלי.
אחרי כל פגישה הבהרת את כוונותיך להיפגש איתי עוד פעם, ואני הרגשתי פחד.
פחד מחוסר הרגש.

ולבסוף, באחת הפגישות נתתי לך לנשק אותי.
אתה ידעת שבשבילי זו הייתה הנשיקה הראשונה…
וככה לאט לאט, עם הזמן, הרגשות, אשר חששתי שלא יגיעו לעולם, החלו להופיע, ונתת לי להיפתח בפניך.

הכול היה מושלם,

נראה היה שאתה שם, שאתה גם רוצה.
אבל מתחת לפני השטח לא היה כך הדבר…

והספקות והפחדים כרסמו לאט לאט את מה שהתחיל להירקם בינינו.

כי האמת הכואבת היא שלא באמת רצית אותי, וכל מילה שלך הייתה נתונה לספק.
לא יכולתי להאמין באף מילה שיצאה לך מהפה, ובשום מחווה…
כל מבט, כל ליטוף וכל נשיקה…

הכול בשבילך היה מעין משחק, משהו שבא לגמרי מהראש ולא בא מבפנים…

והחלק הכי עצוב הוא שאצלי הכול נעשה יותר אמיתי מרגע לרגע.

היום אתה מאשים אותי בזה שזה נגמר, אבל שנינו יודעים טוב מאוד שמי שלא נלחם זה אתה.
אתה שזרקת מילים לאוויר ולא עמדת מאחוריהן, אתה שכל כך רצית אפתח בפניך בעודך נושא מעטפת של מיסתורין.

היום לא נשארה שום מזכרת מהזמן הקצר הזה שלנו, חוץ מהזיכרונות המועטים.
וכעת אני חושבת שהגיע הזמן להמשיך הלאה,

כי לכל אחת מגיע מישהו אמיתי ולא מזויף… כולל אני.