מועדון הנופלים

"תיזהר ממנה." המילים הראשונות של כל אחד כשמזכירים את דקל. "היא תשבור אותך." הם אומרים כשאתה משבח את המראה הכובש שלה.
אבל אתה לא יכול. כבר נפלת. נפלת חזק.
רק בהצטלבות מבטים אחת הכל כבר קורה מהר מדי, והתשוקה לא פוסקת.
והאזהרות ממשיכות, אבל אתה בשמיים. "אל תיתן לה להפיל אותך." אבל זה כבר מאוחר מדי, ואתה נופל. עמוק עמוק לתוך התהום.
דקל נותנת הכל. דקל היא סם. ממכרת. הכל בה ממכר, ריח גופה המתקתק מבושם, שיערה השחור הגולש על גבה בגלים רכים, העור החיוור חסר הפגמים, היציבה הנינוחה, כמעט פתיינית הזאת שלה. דקל נותנת הכל ולוקחת דבר אחד, את עצמך.
כולם נפלו לדקל, וכולם יצאו שבורים, מרוסקים עד ללא היכר.
כולם מזהירים את האחרים, אך כמו תאונות דרכים שלא פוסקות, כל אחד חושב ש – "לי זה לא יקרה." כשבתוך תוכו הוא יודע כמה זה לא נכון. כמה זה שגוי. כמה מסוכן ואסור.
"היא אפילו לא מנסה." כולם אומרים. כולם יודעים. היא רק הולכת ברחוב לתומה. היא רק רוקדת בקצב מסחרר, בתנועות מסנוורות, על רחבת הבר, במועדון. היא רק מחייכת וכולם נופלים לרגליה, כמו פרפרים הם עפים עיוורים אל תוך האש השורפת.
היא יודעת. היא יודעת איפה הנקודה הכי כואבת שלך, והיא מצמידה אליה את שפתיה בדיוק מושלם ובכוח של יאמנו. זה מתחיל לאט, ואז מתגבר ומתחזק ומשתק ופתאום אתה קולט. אתה קולט הכל.
אתה קולט פתאום שזהו. כאן זה נגמר, באיטיות מייסרת.
ואתה קולט שחברה שלך – או חבר, רבים עברו צד לטובת דקל – מחכה לך בדירה ואתה כאן, מזדיין עם מלאכית מהגיהינום.
אתה קולט כמה חזק נפלת, ואתה קולט שאתה בעננים. סיפוק שלא מהעולם הזה זורם בכל נים, וריד ועורק בגופך.
ובסוף של הכל, אחרי שהיא יוצאת, מותירה אותך שוכב המום על מיטה שלא שלך, אתה קולט שאתה בוכה.
ואז אתה מצטרף למועדון. המועדון של כל אלה שנפלו חזק.