מובלת לגרדום פרק 4 חלק א

היא פקחה את עיניה מהר, האדרנלין זרם בעורקיה במקום דם. היא כבר לא הייתה עייפה יותר. 4 מהגברים התווכחו בצד ולא שמו לב אליה בכלל, גאסטון שכב במרחק כמה מטרים ממנה, עם קליע בזרועו הימנית. היא נעמדה מהר ורכנה מעליו. היא הוציאה אקדח ממכנסיו והחזיקה אותו בידה. סופיה הרימה אותו ונתנה לו להישען עליה והם התחילו ללכתה בתקווה שרוג'ר יהיה עסוק מידיי בוויכוח ולא ישים לב.

סופיה הרימה את גאסטון והוא נשען עליה. היא החלה ללכת בצעדים כושלים, כמה שיותר רחוק מהגברים האלו. רגליה איימו לקרוס תחת משקלה ומשקלו של גאסטון ביחד.
"לאן אתם בורחים חלאות?" צעק אחד הבחורים, היא אפילו לא שמה לב מי מהן זה היה. היא טענה את האקדח וירתה לאחור. היא שמעה צרחת כאב חדה. 'לעזאזל! אם הייתי מנסה לפגוע בטוח הייתי מפספסת..' היא חשבה לעצמה. הבחור השמנמן נורה ממנה והחל לקלל ולצרוח. היא הריחה דם וזה היה החוש האחרון שלה שתיפקד כראוי. חוש הריח. העיניים שלה השחירו והאפילו והיא הרגישה שהחושך משתלט עליה. היא גם לא שמעה כלום. אוזניה היו אטומות לחלוטין, הקללות והצרחות נשמעו כמו דייסה שחורה ומגעילה והיא כבר לא הצליחה להפריד מילים ומשפטים. ראשה היה במשהו אחר לגמרי, למצוא מקום בו היא יכולה לטפל בגאסטון שהגן עליה בגופו. היא ניערה את ראשה, כאילו מסלקת את השחור ממוחה והראיה שלה התבהרה. בשלב הזה סופיה כבר רצה, לא יודעת אם עוקבים אחריהם או לא, היא התמלאה כולה בדם של הבחור המעולף שסחבה. הוא מאבד דם, והקליע עדין בזרועו והיא ידעה את זה והיא גם ידעה שאם היא לא תעשה משהוא בנידון במהרה הוא עלול למות מאיבוד דם או זיהום-כך או כך לא בדרך נעימה. הם הגיעו למבנה גדול עם חצר ענקית. כנסייה נטושה. סופיה ניסתה לפתוח את השער בידה הפנויה אך לא הצליחה ולכן הושיבה את גאסטון שעון לגדר. הוא נשנק והשתעל אך לא חזר להכרה מלאה. היא ניערה בעצבנות את הדלת עד שלבסוף היא נפתחה בחרה עצומה ומחרישת אוזניים והם נכנסו.

תומס הרגיש כבר מסוחרר, האלכוהול זרם לו בוורידים וריח עשן הסיגריות ערפל אותו לחלוטין. הוא פנה לצאת מהבר. זו הייתה שעת לילה מאוחרת, כבר הייתה קרובה יותר לשעת בוקר מוקדמת. בקושי הוא הצליח לאמץ את זיכרונו ולנווט בין החדרים לחדרם במלון. הוא פתח את הדלת ונכנס מתנדנד מצד לצד מאיים ליפול לרגליו המיטה הגדולה. תומס השמיע אנחת רווחה כאשר פשט את מכנסיו מעליו ונתן לזרם מים הנע בין קרים לחמים ללא הרף לזרום על גופו המלוכלך מהימים האחרונים בהם טייל במדבר ולא התקלח. הוא הרגיש איך זוהמת היום החולף מתנקזת עם המים לצינור ארוך הנשפך מחוץ לחדרם במלון. הוא לא חשב על כלום, מלבד על עיניו הנעצמות מעצמן. הוא יצא מהמקלחת, לבוש בחולצה לבנה מבד דק ורך ומכנס העשוי אותו בד שאביו הביא לו באחד ממסעותיו במזרח הרחוק. לפתע, במבט מהיר אחד, כל חושיו המעורפלים התחדדו, כל העייפות נטשה אותו, הכל ממבט ומחשבה אחת.
"איפה סופיה?!" הוא צעק וחבט בקיר כשראה את בגדיה זרוקים על המיטה. הוא חזר לבגדי יום יום, דחף אקדח לכיסו ועוד אחד לאחת ממגפיו ויצא לחושך הרחוב. הוא עמד דומם במשך כמה שניות בלבד, מבולבל, עומד לפרוץ בבכי, מיואש.. תומס החליט שלא ככה השריף הבא של העירה עומד להתנהג, הוא נתן לפחד לשטות בו, אבל רק הזמן שלקח לו להגיע לסמטה מאחורי הבר, שם הוא התעשת על עצמו והתחיל לחפש כל דבר שיעזור לו למצוא אותה. הוא שיקר לעצמו, שהפחד נובע מהמוות שיתלווה לכך שהוא יחזור בלעדיה הביתה, אבל הסיבה האמתית לפחד שלו הייתה המחשבה שאולי קרה לה משהוא והוא לא שם כדי להגן עליה. המחשבה הזו הייתה כל כך עמוק בתוך ליבו כך שהוא בעצמו לא ראה אותה. ואז הוא ראה אותו, אקדח זרוק על הרצפה, שביל דם וסימני גרירה. עכשיו הוא כבר היה משוכנע, סופיה נחטפה.