מובלת לגרדום פרק 1 חלק ב'

הם עצרו בצלו המועט של עץ שיטה גדול. הוא קשר את הסוסים ליד שלולית קטנה שמימיה עכורים מעט, אך זה המקור מים היחיד שהם ייתקלו בו היום. האוויר היה יבש והיה חם, היה אפשר לראות את החום משתקף בחול סביבם ועלה בגלים לשמים. היא הייתה רגילה לחום כזה, בכל זאת, היא נסיכת מקסיקו, אבל אפילו היא רצתה לפשוט את בגדיה לקפוץ לשלולית. הוא שחרר את ידיה זו מזו וחבש אותה בבד נקי ככול האפשר, הוא כבר יודע, המשיכה שהוא מרגיש כלפיה לא תועיל לו כשהוא יוביל אותה לחבל התלייה, למוקד, או לגרדום שאליו היא הולכת אבל הוא פשוט היה מהופנט מעיניה הירוקות היפייפות.
"את רוצה לספר לי למה את לא מדברת?"
הוא שאל והוציא מימייה משק עור שנתלה על אוכפו. היא לא ענתה והזיזה את מבטה הצידה.
'בקרוב שקיעה'
היא חשבה לעצמה.
'הטמפרטורות יצנחו בקרוב'
היא ידעה שכחול שהימים ארוכים, חמים ויבשים כך הלילות קרים, לחים ואין סופיים אם אין מחסה אמיתי. היא רצתה לומר לו שלא כדי להמשיך לרכב, אלא לחנות פה הלילה ולהקים מחסה. היא רצתה להזהיר אותו מהלילה הקפוא ורצתה גם להגיד שיהיה אפילו יותר טוב לרכב לאור ירח, בעוד יומיים הירח המלא הרי, אך היא לא יכלה. היא נדרה נדר שתיקה, ואסור לה להפר אותו עד שמישהו יאמין בחפותה. לפתע היא נעמדה על רגליה, היא לא יכלה להתרחק יותר מידיי כי רגלה הייתה מחוברת בחבל לעץ ומהסיבה הזו תומס לא ניסה לעצור אותה. הוא רק קירב את ידו לחגורה וטען את אקדחו, מוכן לכל צרה שלא תבוא ובטוח, שאם הוא יצטרך, הוא יעשה את זה. היא שמעה את נקישת הדקר באקדח אך התעלמה בכוונה והחלה לאסוף זרדים ועלים יבשים וסידרה הכל בתוך מעגל אבנים רחוק ככול שהחבל אפשר לה. הוא הבין מה היא מנסה להסביר לו וחייך, חצי חיוך שהיא אפילו לא ראתה.
באותו לילה היו שמיים בהירים מאוד, כמו בכל חודש לפני הירח המלא. היא צדקה הלילה היה קר ולח. מפרקי הידיים שלה עדין כאבו מהחתכים של החבל. תומס ניצל את זה שהיא לא מדברת וסיפר לה סיפורים. כל מיניי סיפורים. מעשיות שהוא שמע, סיפורים מהמסעות שלו, סיפורי גבורה של אביו, על איך הוא מתחמן שהעיר תיראה כשהוא יהיה השריף ועוד מליון נושאים. כמה היא רצתה להגיב לדבריו אך היא אפילו לא חייכה. היא לא הראתה רגשות מאז שברחה, ולא הסתכלה לאף אדם בעיניים מלבד תומס. כשהוא לבסוף נירדם היא חשבה לברוח. היא מצאה פגיון קטנה על חגורת מכנסיו והייתה במרחק נגיעה מהחבל ששלפת את רגלה היחפה. אך היא לא עשתה את זה. היא ידעה שאם היא תברח ישלחו משהוא אחר למצוא אותה, והוא יחסל אותה. אבל זה היה סתם תירוץ עלוב שהיא המציאה לעצמה. יותר מאוחר בלילה היא חשבה שאולי היא לא ברחה כי מגיע לה למו, אך גם זה היה שקר. לסיבה האמתית שהיא לא ברחה אפילו סופיה בעצמה לא מודעת, אם היא הייתה בורחת היא לא הייתה רואה את תומס יותר בחיים, והוא היה משלם על הבריחה שלה בראשו.
תומס התעורר עם אור ראשון והחל להכין את הסוסים לצאת לדרך. שעות הבוקר המוקדמות עדין היו שעות קרות לעומת שעות הצהריים. הוא הביט בסופיה השעונה על העץ, מכורבלת בתוך עצמה ורועדת. הוא לקח שמיכה מקסיקנית מאחד השקים באוכף שלו והלביש עליה אותה. הוא ישב וחיכה שהיא תתעורר, בראשו חשב מחשבות על מה היא עברה לפני שחברו הטוב מקארת'י תפס אותה. הוא לשנייה חשב לעומק והגיע למסקנה: כל מה שהעסיק אותו בשלושה ימים האחרונים זה נסיכה יפיפייה שמואשמת ברצח וברחה מהבית שלה שלא מוציאה מילה מהפה והוא צריך להחזיר אותה למקסיקו. הוא ידע שאסור לו לפתח רגשות כלפיה, היא רוצחת והוא בכל זאת מתנהג איתה כאילו היא עלמה עשירה והוא השומר ראש שלה.

כשהיא התעוררה לבסוף הוא קשר את ידיה בחזרה זו לזו ואת רגליה לאוכף וכך הם המשיכו בדרכם שלושה ימים.