מה גרם לי לאבד אותך?…

שניהם יושבים על הספסל בפארק, מתנהגים כזרים, הגה לא יוצא מפיהם.
היא בוכה בשקט ומרכינה ראשה והוא.. הוא אינו מסוגל להניח את ידו על כתפה. אינו מסוגל להרגיע אותה מהבכי. זה מוזר. אכן מוזר. אהבת חייו בוכה ואינו מסוגל לומר מילה אחת. הרי הוא זה שגרם לה לבכות.
היא ממשיכה לבכות על הספסל והוא ממשיך בשלו. שותק ומסתכל על אור הפנס. לא מרגיע. לא מניח את ידו על כתפה.
היא בוכה ונזכרת בכל ההודעות שלו. ההודעות שהייתה מתרגשת לקרוא. ליבה הנעול לא נתן לה להתאהב כך, אך אותו גבר גרם להורדת המחסומים, גרם לה להתאהב בו, גרם לה להיפגע.
והוא מכה בליבה שוב ושוב. מכות קטנות שמשאירות סדקים.
"אני מצטער שפגעתי בך" הוא שובר את השתיקה.
"לא פגעת בי" היא משקרת.
"פגעתי בך. זו הסיבה שאת בוכה." הוא אומר.
היא שותקת. ליבה כבר סדוק מכל הפגיעות.
אז היא שמה על הסדקים 'פלסטר', בכך שהיא מכחישה את האמת.
לא מסוגלת להביע רגשות ולא אומרת לגבר שפגע בה.. שהלב שלה עומד להישבר לתמיד.
"בבקשה תגידי משהו" הוא לוחש ואינו יכול להסתכל בעיניה.
"אני יודעת הכל" היא לוחשת. "אני יודעת עליה" היא ממשיכה ומנגבת דמעותיה.
"בבקשה סלחי לי" הוא אומר לה.
אוי, כמה פעמים שמעה את המשפט הזה. לאחריו תמיד היה מופיע עוד סדק על ליבה.
היא מנסה למצוא את המילים הנכונות. מחייכת ממבוכה ואוזרת אומץ.
ליבה נשבר בבת-אחת. הסדקים הקטנים התאגדו לסדק אחד גדול. סדק שפלסטרים לא יכלו לכסות ולהסתיר. סדק שגרם לכאב כה עמוק. סדק ששבר את ליבה.
היא קמה מהספסל והולכת. מתרחקת מהמקום ומותירה אותו לשבת על הספסל לבדו.
והוא? הוא מסתכל על המקום בו ישבה וחושב… חושב איך נתן לעצמו לאבד אותה. תוהה למה היה צריך ללכת למישהי אחרת. מנסה להבין למה פגע במישהי שכה אהב.