מאוחר מידי

"את ממשיכה לשקר לי?" הוא שואל ומטיח את ידו בשולחן, מילימטרים ספורים מידה העדינה.
"אני לא משקרת, זו האמת," היא אומרת בקול חלוש, ודמעות זולגות מעיניה.
"את יודעת, הטריקים שלך לא יעבדו עליי," הוא ממשיך, מתעקש להוכיח שהיא משקרת. אבל עמוק בתוך ליבו, הוא יודע שזו האמת, ולמרות זאת הוא ממהר לבטל מחשבה זו, וממשיך להכחיש את האמת. בונה לעצמו סיפור כיסוי, שקר ועוד שקר, רק כדי לחפות על הכאב.
"אתה משקר רק לעצמך, אתה יודע." היא ממלמלת בקול רועד, מרימה את ראשה ומביטה בעיניו.
הוא מצידו, עוצר לרגע, חושב על דבריה, וכמובן שהוא יודע שהיא צודקת. אבל הוא אינו מניח לה לשבור אותו.
"את אשמה!" הוא ממשיך ומשקר. הוא יודע שהוא האשם העיקרי במה שקרה, אבל לא מסכים להודות בכך. אז הוא מפיל את הלכלוך עלייה, וממשיך להאמין באשליה, בה הוא הנקי, הצודק, התמים, שלא חטא מימיו. "את זו שהתחלת את הכל, הכל בגללך!" הוא שולף מכיסו נייר, כתב גירושים, גט.
"ככה אתה מוותר על הכל? בשביל לרצות את האגו הדפוק שלך?!" היא רוטנת, הפעם הוא באמת הצליח לעצבן אותה, והיא לא תשב בשקט בזמן שמעלילים עלייה עלילות שווא, "אני הולכת מפה, אתה פשוט אגואיסט!" היא מוסיפה, קמה מהכיסא הרעוע, מנגבת את דמעותיה ומתקדמת אל עבר הדלת.
"אני מצטער…" הוא ממלמל ותופס בידה, היא ממהרת להסתובב ומביטה בו במשך שניות, שלרגעים הרגישו כשעות. לאחר מכן, היא שולפת את ידה מכיס הסוודר הצמרירי שלה, שהוא קנה לה ליום ההולדת, וסוטרת לו, סטירה מצלצלת, שמעירה אותו מהאשליה בה היה שקוע. היא יוצאת מהדלת, וטורקת אותה אחריה בקולי קולות.
היא משאירה אותו שם, מאחורה, המום.
הוא משפיל מבטו, מצטער על כל מעשיו, אבל מאוחר מידי.