מאוחר מדי. פרק 2

הוא התיישב.
"מה..מה קרה?" הוא שאל בקול רועד. אן לא הצליחה להוציא מילה מפיה. מבטה היה מזוגג.

לקחו לה כמה דקות עד שהצליחה להוציא הגה מפיה.
"חיכיתי לך ליאם. חיכיתי לך חצי שעה עד שנמאס לי. רציתי ללכת ואז.." מבטה הזדגג עוד פעם ודמעה נזלה על לחייה. הוא ניגב את דמעתה.
"ואז זה קרה" לחשה.

"איך זה קרה?" שאל.
"פניתי לשביל כדי ללכת הביתה ואז האיש הזה, הוא..הוא.." הבכי חנק את גרונה. הוא נגע בידה כדי לעודדה להמשיך והוא ראה שהיא קצת נרתעת.
הוא עזב.

"הוא התחיל לרדוף אחרי ובאיזשהו שלב..הוא השיג אותי ומשך אותי לסמטה הזאת..ו..הוא עשה את מה שהוא עשה". עוד דמעה נזלה.

"אני כל כך מצטער, אן. יכולתי למנוע את זה אם רק הייתי מגיע בזמן" מבטו היה עצוב.
"זה לא אשמתך" לחשה.
"בואי. אני אלווה אותך הביתה". ליאם הביט לתוך עיניה העצובות של אן.

"תסתובב". היא הייתה צריכה להתלבש כי לא היה על גופה דבר מלבד השמלה שניסתה לכסות את גופה באמצעותה.
ליאם הסתובב והיא התלבשה.

היא נגעלה מהבגדים האלה. היא נגעלה מעצמה. נגעלה כל כך.

הוא עזר לה לקום.
הדרך עברה בשתיקה. מבטה של אן היה לא ממוקד. כאילו היא לא חושבת על כלום.
"טוב, הגענו" הוא הביט בה.
"תודה על הליווי" לחשה והחלה לעלות במדרגות של ביתה.

"אן" , היא הסתובבה. "אני מצטער" הוא הביט בה במבט כאוב.
"זה בסדר, אתה לא אשם" לחשה כמעט בלי קול.
היא נכנסה לביתה. השעה הייתה 2:00 בלילה.

היא נעלה את הדלת ונכנסה לחדר האמבטיה. "איכס, את דוחה, מלוכלכת" הקולות בראשה החלו אומרים. היא נכנסה לאמבטיה וקירצפה וניקתה כל איבר בגופה פעמים רבות.
היא כל כך שנאה את עצמה. כל כך נגעלה מעצמה. זה נדמה היה לה כאילו בכתה שעות.
היא נכנסה למיטתה ולא ישנה כל הלילה. היא לא יכלה.

היא לא הבינה איך זה יכול להיות ששניה אחת אתה בסדר גמור וחצי שעה אחר כך כל החיים שלך נהרסו.