מאהבה תמימה לשנאה טהורה

קרעת לי את הלב.
הרסת אותו.
אמרת לי שאי אפשר להמשיך, שזה לא בריא.
ידעתי.. ידעתי..
אבל אם היית נותנת הזדמנות, הזדמנות אחרונה.
אם היית רגע, רגע אחד מחכה.
מחכה לי, ללב שלי שהשארת מאחור, רחוק ממך.
הוא כל כך בודד עכשיו, מדמם מהניתוק. הקרבה שלו אלייך הייתה מוחלטת, אין דבר שלא ידעת עליו, אין דבר שלא גילית.
הכול, הכול את מכירה.
השארת אותי חשופה, פגיעה.
לא חיכית אפילו קצת כדי לעזור לי לאסוף את כל החלקים כדי לקום, פחדת..
פחדת שלא תהיי מסוגלת להתנתק שוב, פחדת שאם תישארי עוד קצת לא תהיי מסוגלת ללכת.
ברחת, ברחת לי.
אין דמעות, הכול קפא. אבל מבפנים, גלי העצב מתפשטים, מכסים כל חלק בתוכי. את לא יודעת כמה אהבתי אותך. אפילו בלי שנגענו כמעט, אפילו בלי שחיבקת אותי כשהייתי עצובה.. הספיק לי החיוך שלך, החיוך שהכנסת הישר אל הלב, הישר למקום הרגיש ביותר.
המקום שעכשיו הפך למקום הכי פגיע. רק נגיעה קטנה בו ממוטטת אותי, משביתה. הכנסת אותי לדיכאון.
כן, לא אמרתי לך שזה ממך, לא רציתי שזה מה שיגרום לך לחזור אליי.
את זאת שעשית את זה.
לא הדוד שהטריד, לא המשפחה שהתנכרה, לא החברים שהתרחקו, כלום.
זו את.
רק את.
אם אז היית מוכנה. מוכנה יותר להתקרב, כמו שאני רציתי. מוכנה לתת לי לצעוד לעברך צעד אחד יותר, היית מגלה כמה אני יכולה לתת לך, היית מאושרת.
אבל לא, החלטת שאני לא יכולה, שאני לא יכולה לתת מספיק. גוננת עליי מדי, כאילו שאני ילדה.
ילדה, הייתי כזו ילדה, כזו ילדה טיפשה שהייתה בטוחה שמישהי כמוך תסתכל עליי בכלל. כזו פטתית.
כל הניסיונות, המכתבים, הפעמים שהתאמצתי בשבילך.. הכול הלך לתוהו כי את בחרת לוותר, לוותר עליי. את בחרת להשאיר אותי לבד.
לבד עם הכדורים, לבד עם החרדות, עם הפחדים.
יצאת כזו אגואיסטית, אבל כזו צודקת.. ברור, ברור שלא יכולת לסבול אותי יותר. ברור שכבר חנקתי אותך.
אבל עדיין… עדיין אין סיכוי?
אין סיכוי שלא אחנוק אותך יותר?
אין סיכוי שעדיין תראי אותי כמו פעם? שתיראי ילדה יפה שנמשכת אליה, לאופי שלה?
אני יודעת, אנחנו לא מאוהבות או משהו כזה. אבל הקשר כל כך היה חזק, עד כדי כך שנמשכנו אחת אל השנייה כמו מגנטים.
אני לא מאמינה לך שאת עדיין אוהבת אותי, שעדיין אכפת לך ממני, את בטח שווה יותר ממני, את בטח מסתכלת עליי עכשיו מלמעלה.. בטח את נמצאת עם כל החברות שלך מאושרת, ומגחכת לך שאת רואה אותי כזו מסכנה, כזו לבד.
בטח את חושבת שאני חלשה, חסרת ביטחון, ואת כל כך שמחה שהחלטת להיפטר ממני. בטח את רואה אותי כאיזה ייצור וממהרת לשכוח מזה שהיית מוכנה לראות בו את היופי. אני אשאר לבד עם הרי הנייר והעטים שאז התגאיתי בכך שאהבת את מה שיצאתי מהם, אבל את תישארי עם כל השאר, עם כל מה שחשבתי שאי פעם אקבל, אבל כרגע, כרגע אני יודעת שלעולם לא, לעולם לא אקבל, כי את נטשת אותי, ולב שבור כמו שלי את לעולם לא תוכלי עוד לתקן.
רק תדעי, אני שונאת אותך, כפי שמעולם לא שנאתי אף אחד. השנאה בי טהורה כל כך, ואני מזהירה אותך, אם תתקרבי יותר מדי את תיפגעי, תיפגעי ממנה.