לשבור את החזיר

אבא לא הסכים לקנות לי בּוּבָּה של בארט סימפּסון. אמא דווקא כן רצתה, אבל אבא לא הסכים לי. אמַר שאני מְפוּנָק. “למה שנקנה, הא?” אמר לאמא. “למה שנקנה לו? הוא רק עושֶה פִּיפּס ואת כבר קופֶצֶת לְדום״. אבא אמר שאין לי כבוד לכסף, ושאם לא אלמד את זה כשאני קטן אז מתי אני כן אלמד? ילדים שקונים להם בְּקָלוּת בובות של בארט סימפּסון גדלים אחר־כך להיות פּושטָקים שגונבים מקיוסקים, כי הם מתרגלים שכול מה שהם רק רוצים בא להם בְּקָלוּת. אז במקום בּוּבָּה של בארט הוא קנה לי חָזיר מְכועָר מחַרסינָה עם חור שטוחֵַ בגב, ועכשיו אני אגדל להיות בסדר, עכשיו כבר לא אהיה פּושטָק.

כל בוקר אני צריך לשתות עכשיו כוס שוקו, אפילו שאני שׂונא. שוקו עם קרוּם זה שקל, בלי קרוּם זה חצי שקל, ואם ישר אחרי זה אני מֵקיא, אז אני לא מקבל שום דבר. את המַטבֵּעות אני מכניס לחזיר בגָב, ואז, כשמְנַעֲרים אותו הוא מְרַשרֵש. כשבחזיר יהיו כבר כל־כך הרבה מַטבֵּעות שכשיְנַעֲרו אותו לא יהיה רעש, אז אני אקבל בּוּבָּה של בארט על סקֵייטבּורד. זה מה שאבא אומר, ככה זה חינוכי.

החָזיר דווקא נחמד, האף שלו קר כשנוגעים בו והוא מְחַיֵיך כשדוחפים לו את השקל בגב וגם כשדוחפים לו רק חצי שקל, אבל מה שהכי יפה זה שהוא מְחַיֵיך גם כשלא. הִמצֵאתי לו גם שם, אני קורא לו פֶּסחזון, על שם איש אחד שפעם גר בתֵיבַת הדואָר שלנו ושאבא לא הצליח לְקַלֵף לו את המדבֵּקָה. פֶּסחזון הוא לא כמו הצַעצוּעים האחרים שלי, הוא הרבה יותר רָגוּעַ, בלי אורות וקפיצים ובטריות שנוזלות לו בפנים. אני רק צריך לשמור עליו שלא יקפוץ מהשולחן למטה. “פֶּסַחזון, תיזָהֵר! אתה מחַרסינָה״, אני אומר לו כשאני קולט אותו מתכופף קצת ומסתכל על הרצפה, והוא מְחַיֵיך אלי ומחכה בסבלנות עד שאוריד אותו ביד. אני מת עליו כשהוא מְחַיֵיך, רק בשבילו אני שותה את השוקו עם הקרום כל בוקר, בשביל שאוכל לדחוף לו את השקל בגב ולראות איך החיוּך שלו לא משתנה חצי. “אני אוהב אותך, פֶּסחזון״, אני אומר לו אחרי זה, “פֵֿייר (fair), אני אוהב אותך יותר מאבא ואמא. ואני גם יֹאהַב אותך תמיד, לא חשוב מה, אפילו אם תִפרוץ לקיוסקים. אבל דיר בָּאלָאק (=אוי ואבוי) אם אתה קופץ מהשולחן!”

אתמול אבא בא הֵרים את פֶּסחזון מהשולחן והתחיל לְנָעֵר אותו הָפוך ובפרָאוּת “תיזָהֵר, אבא״, אמרתי לו, “אתה עושה לפֶּסחזון כְּאֵב בטן” אבל אבא המשיך. “הוא לא עושה רעש, אתה יודע מה זה אומר יואבי? שמחר תקבל בָּארט סימפּסון על סקֵייטבּורד״. “יופי, אבא״, אמרתי, “בארט סימפּסון על סקֵייטבּורד, יופי. רק תפסיק לְנָעֵר פֶּסחזון, זה עושה לו להרגיש רע״. אבא החזיר את פֶּסחזון למקום והלך לקרוא לאמא. הוא חזר אחרי דקה כּשביד אחת הוא גורֵר את אמא וביד השנייה הוא מחזיק פָּטיש. “את רואה שצדקתי״, הוא אמר לאמא, “ככה הוא ידע להעריך דברים, נכון יואבי?” “בטח שאני יודע״, אמרתי, “בטח, אבל למה פָּטיש?” “זה בשבילךָ״, אמר אבא ושם לי את הפָּטיש ביד. “רק תיזָהֵר״. “בטח שאני אֶזָהֵר״, אמרתי, ובאמת נִזהַרתי אבל אחרי כָּמה דקות לאבא נמאַס והוא אמר “נו, תִשבּור כּבר את החזיר״. “מה?” שאלתי, “את פֶּסחזון?” “כן, כן פֶּסחזון״, אמר אבא. “נו, תִשבּור אותו. מגיע לךָ הבָּארט סימפּסון, עבדת מספיק קשה בשבילו״.

פֶּסחזון חייך אלי חיוּך עצוּב של חָזיר מחַרסינָה שמבין שזה הסוף שלו. שימות הבארט סימפּסון, שאני אתן עם הפָּטיש בראש לחבר? “אני לא רוצה סימפּסון״. הֶחזַרתי לאבא את הפָּטיש: “מספיק לי פֶּסחזון״. “אתה לא מבין״, אמר אבא, “זה באמת בסדר, זה חינוּכִי. בוא אני אֶשבּור אותו בשבילךָ״. אבא כבר הֵרים את הפָּטיש, ואני הסתכלתי על העינַיים השבוּרות של אמא ועל החיוּך העייף של פֶּסחזון וידעתי שהכול עלי, אם אני לא אעשה כלום הוא מת. “אבא״, תָפַסתי לו ברגל, “מה יואבי?” אמר אבא, כשהיד עם הפָּטיש עוד באוויר. “אני רוצה עוד שקל, בבקשה״, התחנַנתי “תן לי עוד שקל לדחוף לו, מחר, אחרי השוקו. ואז לשבור, מחר, אני מַבטיחַ “עוד שקל?” חייך אבא ושם הפָּטיש על השולחן, “את רואה? פיתַחתי אצל הילד מוּדָעות״. “כן, מוּדָעות״, אמרתי, “מחר״. היו לי כבר דמָעות בַּגָרון.

אחרי שהם יצאו מהחדר חיבַּקתי את פֶּסחזון חזק־חזק ונָתתי לדמָעות לִבכּות. פֶּסחזון לא אמר כלום, הוא רק רעד לי בשקט בידיים, “אל תדאג״, לחשתי לו באוזן, “אני אַציל אותך״.

בלילה חיכיתי שאבא יגמור לראות טלוויזיה בסלון וילך לישון. ואז קמתי בשקט־בשקט והִתגנַבתי ביחד עם פֶּסחזון מהמרפסת. הלכנו המון זמן ביחד בחושך עד שהגענו לשָׂדֶה עם קוצים “חָזירים מתים על שָׂדות״, אמרתי לפֶּסחזון כששמתי אותו על הרצפה של השָׂדֶה, “במיוחד על שָׂדות עם קוצִים. יהיה לך טוב כאן״. חיכיתי לתשובה אבל פֶּסחזון לא אמר כלום, וכשנגעתי לו באף בתור שלום רק תָקַע בי מַבָּט עצוב. הוא ידע שלא יראה אותי יותר לעולם.