לעולם לא נהיה ביחד

צליל צעדיה הדהד בזמן שהיא ירדה במהירות במדרגות שבביתה. היא מיהרה כל כך עד שמעדה וכמעט נפלה, נאחזת ברגע האחרון במעקה השחור. כמה קצוות שיער כתומות נפלו על פניה.
"כמה מתאים לך, תמיד להפיל את הכל או את עצמך," מלמלה לעצמה והמשיכה בהליכתה המהירה. היא בעטה בדלת הישנה והחורקת וזו נפתחה בכניעה, והיא יצאה החוצה, אל השמיים הקודרים, הרעם, וטיפות הגשם הזעירות שידעה שבקרוב יהפכו לרבות ומהירות יותר. ואז היא נזכרה-המטרייה. היא הטיחה את ידה במצחה, ואז סגרה את ריצ'רץ' הסווטשרט השחור שלה, וכיסתה את ראשה בבדרסו, מנסה לסדר את שיערה הג'ינג'י והארוך שכל כך לא אהבה. לבסוף נכנעה, מניחה לחלק משיערה לצאת מן הברדס ולדגדג את לחייה, ויצאה אל הכביש. היא לא אהבה את השיער שלה. היא גם לא אהבה את האף המנומש שלה, ואת צורת הגוף הדקיקה שלה, המשולבת עם גובה לא רב, דבר שלדעתה השווה לה מראה של ילדה קטנה. היא לא אהבה הרבה דברים בעצמה, וחשבה שכולם בטוחים שהיא בדיוק ההפך משלמות, אך למרות כל זה, חברתה הטובה ביותר התקשרה אליה, כמו תמיד, בשעת מצוקה. דווקא אליה, אל הנערה הג'ינג'ת הנמוכה, השכחנית, הלא מושכת והלא חכמה במיוחד. היא סמכה עליה, וברגעים הכי קשים החליטה להתקשר דווקא אליה, מבין כולם. וכך זה היה תמיד. היא הייתה עצובה בשביל חברתה, יותר עצובה מכל אדם אחר אשר ישמע את ספורה, ורצתה לעשות את כל שביכולתה כדי לעזור לה, אך ההרגשה הזו, ההרגשה שהיא סומכת דווקא עליה, ופונה אליה בעניינים הכי אישיים… ההרגשה הזו גרמה לה להרגיש שעדיין יש סיבה לכך שהיא חיה, להרגיש שאולי היא לא עד כדי כך לא מוצלחת, להרגיש שמישהו צריך אותה.
מישהו שחשוב לה יותר מכל.
נערה גבוהה בעלת שיער כהה ושופע, שנראה טוב למרות שהיה רטוב, עמדה בקצה הרחוב והביטה הצידה. מבטה היה עצוב, אך ניצוץ של תקווה קטנטנה הבריק בהן. כאשר ראתה אותה, הנערה הג'ינג'ית רצה אליה, מקפצת מעל השלוליות, וכשהגיעה אליה נתנה לה חיבוק חם וארוך. היא תיארה לעצמה שזה היה לא כל כך נוח לנערה כהת השיער, עקב כך שהייתה גבוהה ממנה בהרבה.
"אלין, מה קרה? איך את מרגישה?" היא שאלה לבסוף, מביטה בנערה כהת השיער. טיפת גשם נטפה מאפה הסולד במקצת. או שהייתה זו דמעה?
"ההורים שלי החליטו להתגרש…" אמרה זו, בקול שקט, כנוע. "הפעם זה רציני," היא הוסיפה בקול רועד מעט, וכמה דמעות חמימות זלגו מעיניה, מתמזגות עם הטיפות הקרות של הגשם. הנערה הג'ינג'ית הרגישה כיצד ליבה מתנפץ לאלפיי רסיסים למשמע החדשות, ולמראה של אלין. היא ידעה עד כמה היא אהבה את שני הוריה, וכמה קשה היה לה לראות אותם רבים. היא תמיד יצאה החוצה כאשר צעקו זה על זה בקולי קולות, מנסה להתרחק מהם כמה שיותר, ולאמץ את האשליה שהכל יהיה בסדר בסוף. אך נראה כי על כל אשליה להתנפץ.
"אני, אני כל כך מצטערת," היא אמרה, מביטה בה בעיניה החומות הגדולות. היא לא מצאה מה לאמר, ומשום מה הרגישה אשמה. היא רצתה לתקן את הכל, ולגרום לאלין לחייך, שוב, אך לא ידעה כיצד. "אין לך על מה," אמרה אלין, מביטה הצידה ואז אל השמיים, סוקרת את הבניינים הישנים והשמיים האפורים. "העיקר שהגעת, אמילי. את תמיד מוכנה לפגוש אותי כשהמצב אצלי רע," אמרה, פניה מביעות תודה. "אני תמיד אהיה כאן, אם תצטרכי," אמרה אמילי, והביטה בעיניה הירוקות של אלין. הן מוסגרו בריסים שחורים וארוכים, כמה טיפות נחו עליהן. עיניה היו מאורפות בכבדות, אך איפורה השחור היה עמיד במים ולכן לא נזל. היא רצתה לקחת את פניה בין ידיה ולהביט בעיניים האלו עוד זמן ממושך, אך היא לא יכלה להרשות זאת לעצמה.
הן הלכו בשקט כמה זמן לאחר מכן, מניחות לרגליהן ולנעליהן להתקרר ולהרטב מכל השלוליות בתוכן דרכו, מבלי לחשוב על כך שלאחר מכן מחלה תמצא את דרכה אליהן, כנראה.
"שתינו שכחנו להביא מטריה," ציינה אלין לבסוף, כששתיהן היו ספוגות מים, בגדיהן דבוקים אליהן ושיערן דק וגלי מעט. "כן, אצלך מובן, אבל אני שוב פשוט שכחתי, סתומה שכמוני," אמרה אמילי, נלחמת ברצון להטיח את ידה במצחה שוב. אלין צחקקה. "אולי כדאי שנסתתר מהגשם? או שנהפוך למים בעצמנו," היא הציעה לאחר מכן. אמילי הנהנה, והן הלכו והתיישבו מתחת לבניין ישן.
חלפו שעות בהן ישבו שם, מתחת לבניין שנבנה לפני כחמש עשרה שנה עם הצבע המתקלף על קירותיו, מדברות על נושאים שונים, תוהות, צוחקות, ונכשלות במשימה שהציבו בפניהן-להתייבש.
אמילי שמחה כי הצליחה להסיח את דעתה של חברתה, ולשמוע את צחוקה המתגלגל ולראות את חיוכה המקסים. היא הייתה מוכנה לעשות הכל כדי שזה ייקרה יותר. אך השמחה החלה להעלם כאשר דיברו על הנושא הרגיש ביותר בשבילה, האהבה.
"לא יודעת, בזמן האחרון אני בכלל לא מתאהבת, כבר שנתיים," אמרה אלין, תוהה בנושא. "גם אני," שיקרה אמילי והסמיקה מעט. "אני חושבת שהתחלתי לאבד את עניין האהבה והזוגיות," אמרה אלין וצחקקה. אך אמילי לא רצתה לצחוק.
"ואם.." היא אמרה והעבירה את מבטה לנקודה אחרת, רחוקה מאלין, מרכזת אותו בה, אך לא מסתכלת עליה באמת. "ואם יגידו לך שמאוהבים בך?" היא סוף סוף עזרה אומץ ושאלה. היא ידעה שאין סיכוי, אין שום סיכוי. אלין היא החברה הכי טובה שלה, והיא אוהבת בנים. ולמעשה, בזמן האחרון בכלל לא אוהבת.
אז למה היא מצפה?
"אני כנראה ארגיש ממש רע עם עצמי," אמרה אלין, "כי לא אהיה מסוגלת להכריח את עצמי לאהוב גם כן,"
כל תקווה שהסתתרה בליבה של אמילי התנפצה. היא ידעה שאין למה לצפות, שהיא מקווה לשווא, ושכנעה את עצמה לא לעשות זאת. היא הייתה מודעת למצב, וידעה שהיא תאלץ להסתיר את רגשותיה אל אלין, כמו שעשתה כבר ארבע שנים, מפני שזו לעולם לא תאהב אותה. אך היא עדיין הרגישה מרוסקת.
'לעולם לא נהיה ביחד,' היא חשבה לעצמה.
'לעולם.'