לעולם לא להגיד לעולם לא – פרק 14 – איך אוכל לספר לכם מה קרה?

"ג'סטין, אמור משהו." אמרה אמא.
הנדתי בראשי לשלילה.
"זה הגיוני שאתה מפחד, אבל אל תדאג, סביר שלא יכאב לך." אמר הרופא.
נשכתי את שפתיי משפיל את מבטי אל הרצפה, "אף פעם אל תגיד אף פעם." אמרה אמא.
"אני לעולם לא אגיד אף פעם." אמרתי בצרידות.
"אתה יכול לדבר!" קראה אימי מאושרת.
"הקול שלי… זה לא הקול שלי…" אמרתי בשקט.

"העיקר שאתה יכול לדבר!" אמרה אימי מאושרת, שוב.
"אולי…" מלמלתי וחייכתי חיוך מזויף, "תודה." אמרתי.
יצאנו מחדר הניתוח, סטרלינג, דיוויד ונלה ראו אותי וחיבקו אותי.
"ג'סטין! אתה בסדר?! אמור משהו!" אמרה נלה.
"משהו." אמרתי.
"הוא יכול לדבר!" קרא סטרלינג שמח, "הדאגת אותי!" אמרה נלה.
חייכתי.
ניסתי לצלוע אל הכסא, בעודי אומר: "אני לא יכול לעמוד, שנשב?".
כולם הסכימו והתיישבו ליידי ומולי.
אז נכנסו שלוש בנות אל בית החולים, "אנחנו מחפשות את ג'סטין." הן אמרו.
זיהיתי אותן, אלו היו מיילי סיירוס, דמי לובארטו וסלנה גומז.
"אני פה, אלא אם כן אתן מתכוונות לג'סטין אחר…" קראתי לעברן.
"הינה אתה! אתה בסדר?" קראה מיילי שמחה לעברי.
"את האמת, לא ממש…" אמרתי.
"ג'סטין, אני ממש מצטערת על מה שאמרתי לך קודם…" אמרה סלנה, "סולח?".
הבטתי הצידה, "שיהיה." אמרתי.
"אז עכשיו, שאתה יכול לדבר, מה הסיבה שאתה כל כך פצוע?" שאלה אימי.
"אמא, אני לא אוהב את הקול שלי… אני רוצה הקול הטבעי שלי בחזרה!" אמרתי לה.
"ג'סטין…" אמרה נלה בשקט.
"אני לעולם לא אוכל לשיר שוב, אני לעולם לא אהיה מוערץ שוב, אני לעולם לא…" באתי לומר משהו נוסף, אבל עצרתי בעדי, כי נזכרתי שנלה שם.
רציתי לומר שאני לעולם לא אצליח לגרום לנלה לאהוב אותי.
"תאמר לעולם לא?" שאל סטרלינג.
"המשפט הזה לא הכי מתאים למה שאני מרגיש כרגע…" אמרתי לו.
"אתם יודעים," אמרה אימי לכולם, ששמתי לב שכולם שחקני דיסני, "פעם ילד קטן וחמוד אמר לי: 'אמא, אני רוצה להיות בטלוויזיה', ואני אמרתי לו: 'זה קשה להגיע למעמד הזה.', אז הוא אמר לי: 'אבל אני יודע שאני יכול', וחלומו התגשם.
אז, הוא כתב שיר שלם שבו הוא מציג את החלום שלו בצורה עקיפה, ומספר פעמים אמר: 'אני לעולם לא אומר לעולם לא', ותראו מה אומר הנער הזה עכשיו…" המשיכה.
"את צודקת, היה טוב, וטוב שהיה…" מלמלתי.
"ועכשיו ג'סטין, למה את כל כך פצוע?" שאלה אותי דמי.
"אחרי שקיבלתי חיסון במפתיע," התחלתי לומר, "ורציתי לחזור אל הכיתה…" המשכתי.
"למה עצרת?" שאלה נלה, "אתה לא זוכר?" היא נבהלה.
"אני זוכר, זוכר טוב, אני זוכר טוב מידי…" אמרתי לה.
"למה הכוונה ב-'טוב מידי'?" היא שאלה.
"אני מצטער." אמרתי מרכין את ראשי, "אבל אני רוצה שזה יישאר ביני לבין עצמי".
"אבל ג'סטין, אין פה מצלמות, ואנשים לא מאזינים, אלו רק אנחנו, למה אתה אינך אומר כלום?" שאלה אותי אמא.
"כיוון ש…" אמרתי בשקט, "אני מפחד שתדעו מזה…" אמרתי.
"איימו עליך?! מי איים עליך! אני אדאג שהוא ייכנס לבית הסוהר!" אמרה אמא.
"לא איימו עליי," אמרתי, "למען האמת, המילה 'מפחד' היא שקר." אמרתי.
"אז מה הסיבה?" שאלה סלנה.
"אני מתבייש שתדעו מזה…" אמרתי.