לעולם לא להגיד לעולם לא – פרק 13+14 – איך אוכל לספר לכם מה קרה?

"תקשיבי," אמר הרופא, "ג'סטין… זה עניין רציני." הוא אמר.
"אני רוצה לשמוע." אמרה אימי.
"ייתכן שג'סטין לא יוכל לשיר יותר." הוא אמר וליבי החסיר פעימה.

"אני מבינה…" אמרה אימי בעצב.
"אני לא יודע אם נדע בקרוב מה קרה שם, ג'סטין לא יכול לתקשר איתנו דרך דיבור, וגם לא דרך התכתבות כי כואבות לו הידיים, וכשידיו יחלימו זה לא יהיה טרי במוח כמו עכשיו אז הוא כבר ישכח הרבה פרטים חשובים." אמר הרופא.
קמתי בפתאומיות מן מיטת המטופלים חיוור כסיד.
"ג'סטין!!!" נבהלו אימי והרופא.
הבטתי בהם באכזבה, קמתי מהמיטה ויצאתי משם, מחפש מקום לפרוק את כעסיי.
אמא באה אחריי.
"ג'סטין, למה הקשבת לשיחה?" שאלה אותי אימי.
הרכנתי את ראשי.
"תקשיב, עדיין לא עברת את הניתוח של הקול, אתה כן תוכל לדבר, אבל אני בספק אם תוכל לשיר…" אמרה אמא.
נשענתי על הקיר מביט אל התקרה.
"רק תזכור, גם אם לא תהיה יותר כוכב, אתה תמיד תישאר כוכב בשבילי…" אמרה אימי.
השפלתי את מבטי מטה אל הרצפה, אני רוצה לחזור ולהיות מי שהייתי.
"ולמה בדיוק הלכת מכות?" שאלה אותי אימי.
לא ידעתי איך להסביר לה את מה שקרה, זה מסובך מידיי…
ואולי גם אני הבאתי את זה על עצמי…
"לא משנה…" אמרה אמא ונשקה במצחי.
לא ידעתי איך לקבל את העובדה ש90% מהסיכויים מצביעים על כך שאני לא אחזור להיות מי שאני, אני אתגעגע להכל ואני יודע זאת…
הלכתי אל חדר ההמתנה, ראיתי את נלה, ושמחתי, ואז ראיתי שהיא מדברת עם בחור אחר.
"למה? למה הדברים הללו קורים דווקא לי?" שאלתי את עצמי.
לא רציתי לגשת לשם ולהפריע להם, אבל קול קטן בתוכי אמר לי Never say never.
הקשבתי לקול הזה, וניגשתי אל נלה.
"ג'סטין! אתה בסדר?" קראה נלה מתרגשת.
"כל כך התגעגעתי אליך!" היא המשיכה וחיבקה אותי, חיבקתי אותה חזרה.
"יש חדשות?" היא שאלה.
התעצבתי, תפסתי בידה ולקחתי אותה אל אימי.
רמזתי לאמא לספר לה, ואמא עשתה כן.
"הוא לא יוכל לשיר יותר?!" נבהלה נלה.
"אולי! אולי הוא לא יוכל לשיר יותר… אל תבהילי אותו יותר ממה שהוא מבוהל." אמרה אמא.
"אז אני מבינה שמיתרי הקול שלו נפגעו…" אמרה נלה.
"אבל לדבר הוא יוכל…" אימי ניסתה לשנות את האווירה.
"וזה יהיה בקול שלו? בקול הטבעי שלו?" שאלה נלה.
"בואי רגע לצד…" אמרה אמא והן התרחקו ממני.
ישבתי שם ובכיתי, אבל אז, יד הונחה על אחת מכתפיי.
זה היה אבא ואחיותיי החורגות.
"שמענו את מה שקרה, אני ממש מצטער, בן." אמר אבא וחיבק אותי.
אבל המבט העצוב לא נמחק מפני, מוזיקה זה חלק ממני, מה אני בלי מוזיקה? כמו איפון בלי מסך, כמו סרט בלי פופקורן…
נשכתי את שפתיי, מרכין את ראשי.
נלה שמה את ידיה על לחיי ואמרה: "אני מאמינה, שאתה תעבור את זה בשלום.".
חייכתי אליה.
ישבנו שנינו בחדר ההמתנה, היא ניסתה למצוא דרך כלשהי לתקשר איתי.
"ג'סטין, אתה יודע, אני בטוחה שרגליך יחלימו בקרוב ותפסיק לצלוע, אבל כדי שזה יקרה, עלייך לנוח מעט." היא אמרה.
הנהנתי, אז דלת בית החולים נפתחה, אדם גבוה בעל משקפי שמש וצעיף נכנס.
הייתה לו ביד מתנה ושוקולדים, וכרטיס ברכה שעליו כתוב "החלמה מהירה!".
"הינה אתה ג'סטין, זה בשבילך." אמר הבחור ההוא.
ניסיתי לומר: "מי אתה?" אבל כאב לי הגרון.
"הוא שואל מי אתה." הסבירה לו נלה.
"סליחה," אמר הבחור והוריד את משקפיו, "אני סטרלינג נייט." הוא אמר וחייך את חיוכו הזוהר.
"בית החולים הזה מלא בבנים חתיכים…" אמרה נלה.
"ואני אחד מהם?" שאל דיוויד מתקרב אלינו.
"כן." היא ענתה לו.
לקחתי את האיפון וכתבתי לסטרלינג: "Thank you".
סטרלינג חייך וישב לידי, הוא אמר לי שגם אם לא אחזור להיות מי שאני, הוא יעריך אותי באותה המידה.
"ג'סטין…" נשמע קולה של אימי.
הסתכלתי עליה במבט השואל 'מה?'.
"הניתוח, עכשיו." היא אמרה.
סטרלינג ודיוויד איחלו לי בהצלחה, ונלה, היא התקרבה אל אזני ואמרה: "הכל יהיה בסדר, רק תזכור, Never say never!".
"למעשה," אמר סטרלינג, "הוא לא יכול להגיד כלום בינתיים…".
ניסתי להראות להם שאני מודה להם בדרך הכי טובה שיכולתי באותם הרגעים.
אני ואמא נכנסנו אל חדר הניתוח.
הייתי בהרדמה, כך שאני לא ממש זוכר מה קרה.
כשהתעוררתי, הדבר היחיד שראיתי היה אור, וגם זה היה מטושטש.
"אוי לא!" חשבתי לעצמי, "אני לא רוצה ללכת אל האור! אני צעיר מידי!" המשכתי לחשוב.
הפכתי חיוור כסיד.
"ג'סטין! ג'סטין! אתה ער! קום חומד!" נשמע קולה של אימי.
ראיתי דמויות מעורפלות וצבעוניות, מטושטשות כמו האור הלבן.
"הוא רק קם מההרדמה," אמר הרופא לאמא ולאחר מכן פנה אליי: "זה בסדר שאתה קצת מטושטש.".
שפשפתי את עיניי, לאט-לאט הדברים נהיו ברורים יותר.
"ג'סטין, אמור משהו." אמרה אמא.
הנדתי בראשי לשלילה.
"זה הגיוני שאתה מפחד, אבל אל תדאג, סביר שלא יכאב לך." אמר הרופא.
נשכתי את שפתיי משפיל את מבטי אל הרצפה, "אף פעם אל תגיד אף פעם." אמרה אמא.
"אני לעולם לא אגיד אף פעם." אמרתי בצרידות.
"אתה יכול לדבר!" קראה אימי מאושרת.
"הקול שלי… זה לא הקול שלי…" אמרתי בשקט.

-פרק 14-

"ג'סטין, אמור משהו." אמרה אמא.
הנדתי בראשי לשלילה.
"זה הגיוני שאתה מפחד, אבל אל תדאג, סביר שלא יכאב לך." אמר הרופא.
נשכתי את שפתיי משפיל את מבטי אל הרצפה, "אף פעם אל תגיד אף פעם." אמרה אמא.
"אני לעולם לא אגיד אף פעם." אמרתי בצרידות.
"אתה יכול לדבר!" קראה אימי מאושרת.
"הקול שלי… זה לא הקול שלי…" אמרתי בשקט.

"העיקר שאתה יכול לדבר!" אמרה אימי מאושרת, שוב.
"אולי…" מלמלתי וחייכתי חיוך מזויף, "תודה." אמרתי.
יצאנו מחדר הניתוח, סטרלינג, דיוויד ונלה ראו אותי וחיבקו אותי.
"ג'סטין! אתה בסדר?! אמור משהו!" אמרה נלה.
"משהו." אמרתי.
"הוא יכול לדבר!" קרא סטרלינג שמח, "הדאגת אותי!" אמרה נלה.
חייכתי.
ניסתי לצלוע אל הכסא, בעודי אומר: "אני לא יכול לעמוד, שנשב?".
כולם הסכימו והתיישבו ליידי ומולי.
אז נכנסו שלוש בנות אל בית החולים, "אנחנו מחפשות את ג'סטין." הן אמרו.
זיהיתי אותן, אלו היו מיילי סיירוס, דמי לובארטו וסלנה גומז.
"אני פה, אלא אם כן אתן מתכוונות לג'סטין אחר…" קראתי לעברן.
"הינה אתה! אתה בסדר?" קראה מיילי שמחה לעברי.
"את האמת, לא ממש…" אמרתי.
"ג'סטין, אני ממש מצטערת על מה שאמרתי לך קודם…" אמרה סלנה, "סולח?".
הבטתי הצידה, "שיהיה." אמרתי.
"אז עכשיו, שאתה יכול לדבר, מה הסיבה שאתה כל כך פצוע?" שאלה אימי.
"אמא, אני לא אוהב את הקול שלי… אני רוצה הקול הטבעי שלי בחזרה!" אמרתי לה.
"ג'סטין…" אמרה נלה בשקט.
"אני לעולם לא אוכל לשיר שוב, אני לעולם לא אהיה מוערץ שוב, אני לעולם לא…" באתי לומר משהו נוסף, אבל עצרתי בעדי, כי נזכרתי שנלה שם.
רציתי לומר שאני לעולם לא אצליח לגרום לנלה לאהוב אותי.
"תאמר לעולם לא?" שאל סטרלינג.
"המשפט הזה לא הכי מתאים למה שאני מרגיש כרגע…" אמרתי לו.
"אתם יודעים," אמרה אימי לכולם, ששמתי לב שכולם שחקני דיסני, "פעם ילד קטן וחמוד אמר לי: 'אמא, אני רוצה להיות בטלוויזיה', ואני אמרתי לו: 'זה קשה להגיע למעמד הזה.', אז הוא אמר לי: 'אבל אני יודע שאני יכול', וחלומו התגשם.
אז, הוא כתב שיר שלם שבו הוא מציג את החלום שלו בצורה עקיפה, ומספר פעמים אמר: 'אני לעולם לא אומר לעולם לא', ותראו מה אומר הנער הזה עכשיו…" המשיכה.
"את צודקת, היה טוב, וטוב שהיה…" מלמלתי.
"ועכשיו ג'סטין, למה את כל כך פצוע?" שאלה אותי דמי.
"אחרי שקיבלתי חיסון במפתיע," התחלתי לומר, "ורציתי לחזור אל הכיתה…" המשכתי.
"למה עצרת?" שאלה נלה, "אתה לא זוכר?" היא נבהלה.
"אני זוכר, זוכר טוב, אני זוכר טוב מידי…" אמרתי לה.
"למה הכוונה ב-'טוב מידי'?" היא שאלה.
"אני מצטער." אמרתי מרכין את ראשי, "אבל אני רוצה שזה יישאר ביני לבין עצמי".
"אבל ג'סטין, אין פה מצלמות, ואנשים לא מאזינים, אלו רק אנחנו, למה אתה אינך אומר כלום?" שאלה אותי אמא.
"כיוון ש…" אמרתי בשקט, "אני מפחד שתדעו מזה…" אמרתי.
"איימו עליך?! מי איים עליך! אני אדאג שהוא ייכנס לבית הסוהר!" אמרה אמא.
"לא איימו עליי," אמרתי, "למען האמת, המילה 'מפחד' היא שקר." אמרתי.
"אז מה הסיבה?" שאלה סלנה.
"אני מתבייש שתדעו מזה…" אמרתי.