"לעולם לא אדע… כמה קשים היו לך החיים, אהובה."

"אני לבד.
אני כל כך לבד.
אני צריך אותך כאן איתי.
תחזרי, בבקשה. את לא מבינה כמה חיי השתנו מאז שנעלמת לי. אמרת שאת צריכה לחשוב על זה, שאת רוצה פסק זמן. אבל מה איתי? חשבת אולי איך אני מרגיש?…
אני לא יכול יותר. המילים להתנצל כבר נעלמות מפי, גופי כבר עייף מכובד האחריות שהוא מרגיש.
תקשיבי, אני מבין אותך. אני לא מי שאת ציפית לו, ובטח לא האחד, 'נסיך החלומות' שדמיינת, אבל חשוב לי להזכיר לך, שאני באמת אהבתי אותך; ועל זה אני אף פעם לא שיקרתי.
את זוכרת את אותו יום גשום? ההוא שאת עמדת מתחת לתחנה וחיכית לאוטובוס שיבוא, למרות שלא ידעת שהקו שאת מחכה לו כבר עבר. אני בחיים לא אשכח את המבט העייף שלך שלך באותו יום. כל מה שרצית היה רק להתכסות בשמיכה חמה והעלם מכל הקור.
ואני רק עזרתי לך.
את זוכרת איך חניתי לידך? איך הזמנתי אותך להיכנס פנימה למרות שלא ידעתי אפילו את שמך, ואת הסכמת.
איך אחרי זמן מה של דיבורים, הרגשנו כאילו אנחנו תמיד הכרנו אחד את השניv? כאילו אנחנו יודעים את כל הסודות?
את לא יכולה לשכוח. את בעצמך אמרת "אני לא אשכח לעולם". אבל מצד שני, את גם אמרת שלא תעזבי, ועזבת.
אני זה בסדר, אני אבין עם תמידי שהיתה לך סיבה, רק תחזירי תשובה. תתני סימן שאת עוד חייה בכלל.
היי, ילדה, לאן את הולכת? האם את אינך רואה את הלב ההרוס, הלב הסדוק שנח ליד רגלייך על הרצפה?
האם את אינך מרגישה בחסרונו של הצד השני שלך? בכל הכאב שצף באוויר?
את יודעת, שאותו יום נחתה לידי ציפור קטנה. היא היתה בצבע כחול, הצבע האהוב עלייך. לשנייה חשבתי שאני מדמיין, הרי מעודי לא ראיתי ציפור בצבע כחול, אך אני משוכנע שזה היה צבעה.
היא התחככה בפניי מעט, כאילו מנסה לומר לי משהו, אך לא מצליחה לדבר, והלכה, עפה לה משם. את יודעת שהרגשתי עצוב, כאילו משהו קרה.
בדיוק אחרי זה את באת ובסרת שאת הולכת, שאת צריכה קצת להתרחק ממני.
אני עדיין לא מבין למה, הרי אני מעולם לא הכיתי אותך או העלבתי, לא דיברתי יפה או שנאתי; אני הייתי ממש הג'נטלמן המושלם, אז למה?
חברים אמרו לי שלנסות להבין נשים זו משימה בלתי אפשרית, אבל בכל רגע שהיית איתי אני תמיד הבנתי אותך, תמיד ידעתי מה את רוצה.
אני מקווה שזה יגיע אלייך בהקדם האפשרי, אני אפילו אומר את זה לדוור. אני מקווה שתחזירי לי תשובה למה את ככה, והאם יש משהו שאני יכול לעשות לשם כך."

הוא חתם את המכתב והכניס אותו למעטפה, אך לא סגר. נקישה נשמעה על הדלת. הוא ניגש לפתוח אותה, והמבט השבור של פניו כבר לא היה יכול להיות שבור יותר- או כך לפחות הוא חשב.
"אנחנו מצטערים," הם אמרו לו ביגון. "כולם כיוונו אותנו אלייך, אתה בעלה במקרה?" שאלו. הוא לא ידע על מה הם מדברים, אך כשראה את תמונת אהובתו בידם, הוא נשבר.
"לא, רק ידיד קרוב מאוד שלה."
"היא מתה היום, אנחנו עדיין לא יודעים איך, אך גופתה נמצאה והובאה אלינו על ידי מישהו שזיהה אותה. הוא לא היה קשור להרג, אנחנו יכולים להבטיח זאת." הם הוסיפו כדי להרגיעו.
"אני… יש… אפשר…" הוא פשוט לא ידע מה לומר, המילים נעלמו מפיו בפעם השנייה באותו יום.
"אנחנו נשאיר אותך לבד, זה בוודאי קשה לך מאוד." הם אמרו ופנו להסתובב. מרחוק הוא יכל לשמוע אותם אומרים לו, "אנחנו נעדכן אותך כשנדע את סיבת המוות."
הוא נכנס אל דירתו חזרה וסגר את הדלת, כאילו הם יינעל אותה הוא יצליח לשמור על כל הזיכרונות ממנה בחיים, כאילו זה ישמור עליה בחיים.
הוא פתח את המכתב שוב, הביט בשורה האחרונה שנותרה ריקה בדף, וכתב:
"ואני מניח שגם לעולם לא אדע, רק חבל שלא אמרתי לי מקודם כמה קשים היו לך החיים." הפעם הוא הסיר את הדבק וסגר את המעטפה, נשבע לעצמו שלא לפתוח אותה שוב, כדי שלא להיזכר בזיכרונות שכתב בה, בזיכרונות שהוא נשבע לשכוח.