לסגור ולפתוח את אותו החור .

אני מסתכל עליך בעיניים עצובות ,
יודע שזה הסוף .
את מחבקת אותי חזק , לא רוצה לעזוב .
וכך אנחנו יושבים , והדמעות מציפות אותי ללא שליטה .
אתה בן , אתה חזק , אביאל , למה אתה בוכה? היא שואלת ברכות .
כי אני מוכן לעשות הכול ובלבד שתשארי , אני מחשיל אותה .
היא מביטה אלי בעיניי הזית שלה , המבינות , השקטות , החכמות .
אלו שתמיד רואות מעבר למה שכול אחד אחר יכול לראות .
היא בנאדם מיוחד , למה אני צריך להיפרד ממשהו שאני אוהב ?
היא מחייכת אלי חיוך קטן וכואב , ואני מבין ללא מילים .
אביאל , אני אוהבת אותך . היא לוחשת לי , ואני מתענג על כל מילה .
כל הרגעים שלנו מתקבצים במוחי , ואז נעלמים .
ותכף גם היא תעלם , והכול יגמר .
למה אין התחלה בלי סוף ? למה תמיד חייבים לסיים ?
אני עצמי הולכת , אבל אתה תמשיך את מה שישאר ממני .
היא לוחשת לי שוב בקולה החכם והרך .
אילו הייתי יכול להיות איתה , רק להיות איתה .
אני לא יכולה להבטיח שאחזור , אבל אני תמיד אוהב אותך .
היא אומרת , כאילו שאני לא יודע .
ובאמת – עכשיו אני כבר לא בטוח .
הראש שלי אטום , העיניים נעצמות , החיוך נמוג .
זה לא אני . בלעדיה אני כלום . אוויר , חלל , חור שחור . אילו יכולנו להתחיל מחדש , הייתי משנה הכול – הייתי גורם לכך שהיא לא הייתה צריכה ללכת .
אבל כבר אי אפשר לתקן .
כי מה שקרה , כבר קרה , ולא יקרה שוב .
ואז את נעלמת , כמו רוח .
ואני מסתכל ובוכה .
אני מבין , אבל לא רוצה שזה יקרה .
אז אני עוצם עיניים , וסוגר את החור שנפער בי ,
יודע שבקרוב הוא שוב יפתח .