לנצח

התיישבתי על המיטה והבטתי בשעון המעורר הקטן, אחת עשרה וחמישה בלילה שעה טובה ללכת לישון.
"לילה טוב אמא" קראתי לכיוון המסדרון ונשכבתי במיטה, אם הוא היה פה עכשיו הוא היה שם את זרועו מעליי בחיבוק מגן, הוא היה מנשק את צווארי והייתי מסתובבת אליו, מסתכלת לעיניו החומות שהיו נוצצות באור הירח והייתי מנשקת את שפתיו הרכות. הוא היה נשכב על הגב ומשלב את ידיו מאחורי ראשו, והייתי מניחה את ראשי על חזהו ומקשיבה לפעימות ליבו שהיו מסונכרנות עם שלי, והייתי מחייכת והוא היה צוחק
"לילה טוב מתוקה" אימי אמרה כשהיא נשענת על מסגרת הדלת היא הדליקה את מנורת המלח שהאירה את החדר באור כתום עמום וסגרה את הדלת כדי שהאור מבחוץ לא יפריע לי, אבל הוא אף פעם לא הפריע לי, הוא הפריע לו וכשהוא היה פה גם המנורה לא הייתה פועלת. אני מתגעגעת לחיבוק המגן שלו, אני מתגעגעת לפעימות ליבו
"לילה טוב מושלמת" הוא היה אומר ואוסף אותי קרוב אותי אליו, אבל עכשיו כל מה שאני מרגיה זה הקור שיש בצד שלו במיטה וחצי שלי. כי הוא לא שם, לחמם את הצד שלו ולהמטיר עליי אהבה, כל מה שאני עושה בלילות זה לבכות.
"נרדמת כבר?" הוא היה שואל
"אם תמשיך לדבר אנחנו נישאר ערים עד הבוקר" הייתי עונה לו עם עיניים עצומות אפופה בשינה קלה
"אני רוצה להישאר איתך פה עד הבוקר" הוא היה מתקרב אליי ומלטף את פניי
"כמה זמן יש עד הבוקר?" הייתי שואלת מחייכת בחושך שעטף אותנו
"עוד ארבע שעות, אני רוצה להישאר ער כל עוד אני איתך" הוא היה אומר ומדליק את מנורת המלח
"וכמה זמן אתה מתכנן להיות איתי?" הייתי שואלת בתמימות וכל פעם הוא היה עונה את אותה התשובה
"לנצח"
ועכשיו הוא ישן לנצח, ואני פה ערה כל עוד הוא איתי ואני אשאר ערה לנצח.