למה זה ככה?

שוב הכאב חוזר,
הדמעה מנצנצת מעיני,
שוב פגעו בי, ואני, אני רק רציתי לאהוב
לאהוב אותך, לשמוח איתך, לחייך איתך, להשתגע, ולצחוק
למה אמא? למה זה ככה?

לא הכל צריך להיות עצוב
לא הכל צריך להיות מדכא וכואב
לא הכל צריך להיות פוגע
אז למה אמא? למה החיים קשים כל כך?
למה כשהכל נהיה פתאום שמח, אופטימי,
מושלם אז משהו קורה,
ואז הכל, אבל הכל נהרס?

זה חייב להיות ככה קשה? זה חייב לשבור?
אני בסך הכל ילדה בין כל העולם העצום הזה,
אבל בכל זאת, הכל קורה לי,
אמא? למה כל כך קשה בעולם הזה?
למה אמא, למה אני לא יכולה לצאת?
למה אני לא יכולה לצחוק ולהנות כאילו אין מחר?
למה?

מה זה ההרגשה המוזרה הזאת?
ההרגשה שהכל הרוס,
ההרגשה שהכל ימשיך לחיות גם בלעדי,
למה אני פה בכלל?
למה אמא?