למה אני תמיד ככה?

היה מאד חם. זה מה שאני זוכרת מהקיץ האחרון. אני גם זוכרת את התאונה, התאונה שלו…
התאונה של הילד שאהבתי. אח של סברינה, החברה הכי טובה שלי.
זה פשוט קרה, מה שקרה קרה. שום דבר לא יחזיר את הגלגל אחורה. ידעתי, ידעתי שהייתי צריכה
לשכנע את סברינה לא להרשות לו לנסוע למקום הזה! פשוט ידעתי…
אבל במילא, שום דבר שאגיד לא יחזיר אותו. זה קרה. צריך להתמודד אם המציאות, אפילו שהיא
מאד כואבת.
העלים הציצו מבעד לחלון. רוח נעימה נשבה מבעד לחלוני. "הסתיו הגיע", חייכתי בהקלה
כי ידעתי. ידעתי שזו תהיה עונה נהדרת. גם העונה האהובה עליי.
"לפני שלושה חודשים", אמרתי לעצמי באכזבה. "לפני שלושה חודשים הוא נהרג", דמעות החלו לזלוג
מעיניי.והרגשתי שאני מתמוטטת. הרגשתי שתלשו לי איבר בגוף. את האיבר הכי חשוב, הלב.
אין לתאר את ההרגשה שעוברת עליי. מאז מותו של אלכס, אח של סברינה. שהיה אהבת חיי מאז
ומתמיד.
"איך?", שקעתי בזיכרון עמוק, "איך זה קרה? באשמתי! זה באשמתי!". לקחתי את התמונה. התמונה
שלי ושל אלכס מכיתה ב' וזרקתי אותה על הרצפה. אחרי זאת, זחלתי מתחת למיטה ומצאתי. מצאתי
את המתנה שאלכס הביא לי ביום האהבה, מסגרת לב אם תמונה שלי. זה הדבר ששבר את לבי, טוב
הלב הזה של אלכס, לעולם לא אמצא מישהו כמוהו. לעולם לא.
בלב שבור נרדמתי. והיה לי חלום נוראי. על אלכס. זו לא פעם ראשונה, אני חולמת המון על אלכס
מאז שהמקרה קרה. אבל את החלום הזה, עוד לא חלמתי…
אלכס נסע באוטובוס. ואז ניפוץ החלונות של הפצצה הזו. התעוררתי בהלם באמצע הלילה.
השעה הייתה ארבע לפנות בוקר.
הבית היה מאד שקט. כמובן בשעה כזאת מוקדמת. ליה הייתה ערה, ליה אחותי הקטנה תמיד ערה
בשעות אלה. אני אומרת לה בכל מקום למה היא ערה בלילות, היא רק מביטה בי בפנים חיוורות וממשיכה
להסתכל על הקיר. כל לילה ולילה.

"ליה, תפסיקי כבר!", נכנסתי לחדרה. "מה להפסיק?", ענתה לי בקול רועד אך מלא ביטחון. "תפסיקי
להסתכל על הקיר כל לילה!", המשכתי. "זה לא יחזיר את אלכס!". נפלט לי בטעות.
"את עדיין חושבת עליו. זה היה מזמן! תתאפסי כבר, תשלימי שהוא לא יחזור! הוא לא יחזור לעולם",
גלגלה ליה את עיניה.
עצמתי את עיניי. הצמרמורת שבדרך כלל מכה בי בחלומות חזרה אליי. הרגשתי שכל העולם נוראי, שכל
העולם צוחק עליי, ואומר לי,"אלכס לא יחזור תתאפסי על עצמך!" וממשיך לצחוק בפראיות