לכל דבר טוב יש סוף

"כולנו חמדנים ורק רוצים יותר כל הזמן. כשמציעים לנו אצבע אנחנו תופסים את כל היד, כשאנחנו על גג העולם אנחנו רוקמים לעצמנו רצונות חדשים.
היא לא הייתה כזאת.
תמיד כששאלתי אותה מה החלום הכי גדול שלה היא תמיד אמרה רק להיות מאושרת, למרות שלא פגשתי מעולם בן אדם יותר מאושר ממנה.
לא היה לה הרבה, לא היה לה כמעט שום דבר, אבל היא אף פעם לא ביקשה כלום. היא תמיד הייתה שמחה במה שיש לה.
אני זוכר שפעם, ממש לפני יום ההולדת שלה שאלתי אותה מה היא רוצה שאקנה לה. היא רק השפילה את מבטה בגיחוך והנידה את ראשה לשלילה.
אני זוכר שלא הבנתי למה היא מתכוונת, והיא אמרה שאני צריך לעזוב את הדברים החומריים והנדושים האלה. היא אמרה שהיא רוצה שאפסיק לעשן, זאת הייתה המשאלה שלה.
אמרתי לה שזה קשה, שאני לא אצליח, והיא רק שמה לי אצבע על הפה ואמרה לי "בשבילי."
בן אדם, כל כך רציתי להתנגד לזה – אני אוהב לעשן יותר משאני אוהב את החיים הדפוקים האלה, אבל לא יכולתי לסרב. יש לה רוך שמעולם לא הכרתי, יש בה טוהר שלא חשבתי שקיים באף בן אדם. לסרב לה היה כמו לדרוך על גוזל קטן שמבקש רחמים. לא היה לה כלום, ורציתי לתת לה את הדבר שהיא הכי רוצה.
אני זוכר שפעם חשבתי שהדבר שהיא הכי רוצה הוא הדבר שאני הכי אוהב בעולם, התענוג הכי גדול שלי, אבל עם הזמן הבנתי שזה לא נכון.
שיש רק דבר אחד בעולם שאני אוהב יותר מסיגריות.
היא.
בסוף הצלחתי בן אדם, בסוף הצלחתי להוציא את הסיגריות מהשגרה שלי. אני זוכר את הניצוץ שהיה לה בעיניים כשהיא שמעה על זה, אני זוכר כי זה היה הרגע הכי מאושר בחיים שלי.
אני עדיין מתעורר כל בוקר בתקווה שאסיט את הוילון ואראה את השמש זורחת.
אבל אין כבר שמש ואין זריחה, עכשיו כל מה שנותר בשמיים זה עיגול צהוב שמעוור אותך תוך שניות וחם יותר מהאש של הגיהנום. אני עדיין לא בטוח מה זה, אני רק יודע שפעם הכל היה פורח יותר, עכשיו כל מקום נראה כמו אחרי מלחמה.
אני זוכר את כל מה שאהבתי בה למרות שלא ניתן בכלל לבטא אותו במילים, הן חלשות מדי לעוצמה שלה, לטעמי. אני אוהב את הצחוק שלה ואת הרוך שלה והמגע שלה והחיוך שלה, אני אוהב את איך שהיא הייתה מסתכלת עליי ומרוכזת במה שאני אומר למרות שאף אחד חוץ ממנה לא טרח להעיף בי מבט שני. אני אוהב את איך שהאנרגיות הבלתי נגמרות שלה היו שוטפות אותי בחום וכל יום איתה היה מרגיש כמו קיץ.
עד היום אני קושר את השרוכים שלי בקשר כפול, כי זה מה שהיא הייתה עושה והתרגלתי. עד היום אני מתענג על הריח של הקפה למרות שהוא כבר לא מריח כמו פעם, כמו שהיא הייתה עושה.
עד היום אני זוכר את איך שהיא הייתה מסובבת את האצבע שלה בשערה, זה היה כל כך חמוד שלא יכולתי להתאפק ותמיד התנפלתי עליה בנשיקות.
היא הייתה כל כך קטנה, כל כך תמימה.
אני זוכר שכל בוקר הייתי מתעורר במין אושר כזה כמו ילד נרגש בבוקר חג המולד. ידעתי שיש מה לצפות לו.
אבל כנראה שכל דבר טוב מסתיים, כי היא שם ואני עדיין כאן, מחכה לשובה למרות שאני יודע שלעולם לא תחזור.
אבל אם יש משהו אחד שלא השתנה מאז ועד היום, הוא שאני עדיין אוהב אותה בן אדם.
אני אוהב אותה באופן הכי טהור שיש, ואני אוהב אותה ככה יותר מכל דבר אחר בעולם."

–
אני מקפל את המכתב שכתבתי ולפני שאני מספיק לקפל עד הסוף טיפה נופלת על צמד המילים "עדיין כאן" שלוש שורות לפני הסוף. אני מביט למעלה ומחכה לגשם, אבל אז מבין שהטיפה נפלה מהעין שלי ושום גשם לא עומד לבוא.
אני מוציא מהכיס האחורי שלי פרחים – צבעונים אדומים, האהובים עליה, ומניח על הקבר שלה.
כשאני מסתובב בצעדים איטיים מהקבר, אני מוציא את המצית ומדליק סיגריה.