לילה מלנכולי.

יום שישי בערב, תל אביב רק התעוררה מסטלה קשה.
יושב בבר עם חצי גינס, מסתכל מה השעה.
פתאום היא נכנסת, ביישנית ומכונסת.
שיערה אדום, ופניה נמשים.
גופה זוהר מהאורות האדומים של הבר.
אין ספק שזאת בחורה שמסובבת ראשים.
אני לא הראשון שרצה לגשת,
כמעט נראה שכולם הוציאו לה את החשק.
היא מתיישבת על הבר, כיסא ליידי.
מזמינה בקבוק קורונה, היא מסתכלת עליי ואומרת; עדי.
אני יקיר, נעים להכיר.
היא שאלה אם אני פה לבד,
אמרתי לה; כמו בכל ערב.
אני גר כאן ממול, הבעלים פה שכן טוב, וזה תמיד נחמד שיש בר קרוב.

אחרי שיחה די ארוכה, על משמעות החיים, ועל כמה המדינה באה בימים.
היא אומרת אולי נחתוך?, אמרתי לה ודאי, טיפה בהתרגשות,
גימגמתי קצת, אבל היא אהבה את הטיפשות.
עלינו לדירה התל-אביבית הממוצעת.
מטבחון כמו בית תמחוי, ספה פרופטת.
נכנסו לחדר השינה והיא החלה מתפשטת.
פתאום כל תל-אביב נדמה. לרגע היה שקט.
הייתי מרוכז כולי, בגופה היפייפה, ושואל את עצמי איך בי היא חושקת.
היא ניגשת אליי בחושניות ואומרת; כבה את האור, אני מתביישת.
החלנו בקרב היאבקויות מתחת לשמיכה.
מלחמת צעקות עד השעות הקטנות של הלילה, כבר שכחנו על מה הייתה השיחה.
היא לוחשת לי באוזן ואומרת כמה באלה.
אבל מצד שני עוצרת. אני מבולבל לאללה.
שומע את השכן החרא מלמעלה.
צועק לי, תנמיך את הקול אנשים רוצים לישון.
תפסיקו כבר להתחרות במי גומר ראשון.
ניסיתי להמשיך, אבל הרגע נעלם.
הרגע שעליו כל גבר בבר חלם.

שנינו במיטה, היא מוציאה סיגריה.
אומרת, אני מאוד מקווה שאתה זוכר את השם..
עניתי; כן עדי, כשבפנים אני לא נושם.
אולי בפעם אחרת, אמרה.
אמרתי; מחר?
היא חיכתה שארדם, לבשה את הבגדים, והסתלקה בזמן שאני ישן..

וכך עבר עבר הלילה שלי, מה עם שלכם?