ליבי

השריטות על לבי מדממות.
הדמעות מעיניי זולגות.
הצמרמורות על עורי מקפיאות.

מדוע עזבת?
ידעתי שזה יקרה, אך לא רציתי שזה יקרה..
אני אוהב אותך, כל כך אוהב, ואת פשוט עזבת, בלי הסבר, בלי לתמוך, פשוט עזבת..
לבי שבור, עוד סדק למראה הסדוקה ממילא..
איני רוצה לאהוב עוד, זה כואב, זה תמיד כואב.. ומי נשאר לי לאהוב? לכולם יש מישהו ואני הבודד היחיד חסר אדם לאהוב. כולם אוהבים מישהו, כולם מבקשים אהבה, ורק לי אין ממי לבקש..

צלקות רחבות על לבי.. מה אם הן יעברו לידיי? מה אם הכאב יתפרץ למקום אחר..
אז הדמעות יפסקו? יבבות הכאב יגמרו? דמותך עם סכין שננעצת בלבי תפסיק לרדוף את ראשי?
לא.. זה רק יכאיב, איך זה יעזור? שום דבר לא יכול לעזור..
אתה מרגיש רע ואין לזה תרופה, הכאב רק ממשיך..
כל הזמן כאב וכאב..
וכאב..
וכואב..
והלב רוצה להתפוצץ..
הציפורניים ננעצות עמוק בבשר, שלא תוכל לאחוז בסכין..
תהרגו אותי וזהו, תסיימו עם העינויים, פשוט תפסיקו את הכאב..
ומדוע עזבת? אני אפילו לא יודע למה, מה עשיתי לא בסדר? מה הרס לי את החיים?!
את.. את הרסת.. לקחת אדם שהיה מורגל לאפלה והבאת אותו לאור, השכחת ממני כל זכר לכאב, ואז.. אז זרקת אותי לתוך לילה חסר כוכבים והרסת את לבי..
ואיך אדע, שלא שיקרת לי לכל אורך הדרך? שלא הייתי סתם כלי קטן בידייך? שבאמת אהבת אותי?
אם עשית את זה אולי באמת לא אהבת אותי..
הרי אף אחת לא יכול לאהבני.. אף אחת לא יכולה להרגיש אליי רגשות, אני סתם ילד חסר כל, ילד לא חשוב שבוכה בפינה..
תביאו לי מלאכים לתקן, הביאו לי סיבה לחיות..
אך גם בזה אינך מצליח, שכחת איך הם רק המשיכו ליפול? איך לא הצלחת לעזור…
ועכשיו השעה, השעה בה הבעתם משאלות.. איזה משאלות אני יכול להגיד? רק בקשה אחת עומדת על שפתיי – חזרי אליי..
ואין מענה, כל שנשאר זה הדמעות.. הפעימות החלושות של לבי.. הרעד בידיי.. העצב בעיניי….