לחיות את החלום שלה
טעות. זה מה שקרה באותם השנים, הטעות הגדולה ביותר.
~
בעלה הניח את ידו המגושמת והמיובלת בזהירות על שלה, היא הרגישה את מבטו חסר הביטחון
שבוהה בפניה, כדי לחפש אישור לכך. היא ממשיכה לנעוץ מבט רועד ברצפה שגלגליי העגלה ,שזה עתה הובלה לחדר ניתוח, השאירו עליה סימנים. הבחילה גאתה בה כמו ים סוהר, היא לא יכלה לנשום והייתה מעדיפה להיות זאת שהובילו לחדר הניתוח חסרת הכרה, כמעט מתה. היא נבלעה לתוך זרועותיו של בעלה, שבכה בזמן שניסה לנחם אותה ולו מעט.
"היא," השתנקה והסתירה את עיניה עם כף ידה הרועדת. "היא.." והיא נשברה, בכייה נשמע כמו גרסה מעודנת של חייה אשר קרעו את עורה בעודה בחיים. ובעלה פשוט בכה בכי שקט וסוהר.
בתוך חדר הניתוח הייתה נערה שהם כעסו עליה רבות, אולי פעמים רבות מידי. היו להם סיבות,
באותו הרגע שבו כעסו עליה. כעט הסיבות היו אך ורק טעויות בשבילם, הסיבות היו בשבילם
הסיבה לרצות למות. הם ניחמו זה את זה, מתייפחים בבכי היסטרי עד שנרגעו וכעט הרגישו רק עוד יותר גרוע. היא הוציאה את הנייד של ביתה, הזינה את הסיסמא שהייתה כל כך קלה ומובנת מאליו ופתחה את התמונה הראשונה שהייתה בגלריה. נערה שנראה כל כך נחמדה למראה, שיער חום מתולתל שהסוף כלפי מעלה ומדגיש את עצמות לחייה, ובגדים יפים כל כך, של גברת קטנה. אך ככל שהעמיקה את מבטה בתמונה היא ראתה את העובדה הניכרת, את כך שידה
מושכת בשרוול, כמו כדי להסתיר את ידה, את כך שאין את החיוך השובב, רק את החיוך הכנוע…
עיניה אינן נוצצות יותר.
היא עדיין שמעה את הנאום האחרון של ביתה, לפני שבוע כאשר כעסה עליה ונופפה בדף
עם הציון הנכשל בכעס וצעקה עליה בכל כוחה, מאוכזבת מכך שביתה כלל לא מנסה ללמוד
ומתייחסת בזלזול לכל דבר.
"את הסיבה שבגללה רע לי! את ואבא! נמאס לי מהציפיות שלכם, מזה שאתם רוצים שאחיה את חלום המחורבן שלכם, שאעשה את מה שאתם לא הצלחתם להשיג. תפסיקו לנסות
להכריח אותי להיות מושלמת, נסיכה קטנה ומתוקה. אתם לא שמים לב שרע לי, אני צועקת
לקיר!" את ההתפרצות הזאת קטעה בסתירה, ובתה ההמומה נפלה אחורנית.
"אימא?" היא עוד זוכרת את הנימה המופתעת, ואז ההשתנקות והיעלמותה של ביתה ליומיים
ולאחר מכן הן לא דיברו יותר. וייתכן שלא ידברו יותר.
היא דפדפה בשיחות של ביתה עם חבריה, או רק עם עצמה. כל החברים שלה חסמו אותה,
הוציאו אותה מהקבוצה של הכיתה… הייתה לה קבוצה שרק היא הייתה בה ושם כתבה,
מתברר רק אתמול.
'אני כבר מתה מבפנים, ואני רק מקווה שהכאב יעבור מהר כאשר אמות גם פיזית. כשאף אחד
לא אוהב אותך מה הטעם לנסות? אף אחד לא אוהב אותי כפי שאני, ואני פשוט טובעת…
ואני מרגישה שאין לי כוח לנשום, להקליד את זה או בכלל אפילו לגמור את חיי..'
היא שוב החלה לבכות, והתייפחה לתוך זרועותיה.
לפתע הרופא שפיקח על הניתוח נעמד מולה וחייך חיוך קלוש.
הוא הניח יד על כתפה של האם הרועדת. "יש סיכוי לא רע שתשרוד, אבל בקרוב נצטרח
להחליף לה איבר שאותו דקרה." היא הרימה את מבטה והתנפלה על הרופא בבכי.
"תציל אותה!" היא יבבה. "אני אשמה, זאת אשמתי! תיקח ממני איברים, תציל אותה!"
הרופא הושיב אותה בכוח. "לא, חל איסור ויש לנו גם כך אנשים שיכולים לתרום." הוא ניסה להמשיך לדבר אבל היא רק צרחה ובכתה, הוא עמד לקרוא לשומרים אבל אז אישה ניגשה אליו ולחשה לאוזנו דבר מה. הוא הלך כעבור דקה, נעליו מתופפות על הרצפה בקצב מעורר עצבים.
"אל תדאגי, הבת שלי בדיוק בגילה של הבת שלך ואני יכולה לתרום את איבריה, היא מתה לא
מזמן…" עיניה שלה הוצפו דמעות והיא חיבקה חיבוק אילם את האישה. "מה קרה.." לחשה לה.
האישה שנראה זקנה באותו הרגע חייכה חיוך עצוב. "היא איבדה את עצמה ואני איבדתי אותה."
ושתי הנשים התיישבו ובכו אחת לחיקה של זו, על כל הטעויות שלהן בשנים ההאלו
אשר גרמו לכך. האב הביט בהן הצד, ורק הצטער שהשנים חולפות וכל הזמן טועים שוב ושוב.
תגובות (1)
וואו! זה הדהים אותי.. יש לך כתיבה יוצאת מן הכלל.. ישלי רק הארה אחת, הסוף היה נראה כאילו יצא כל החשק מהכתיבה, לדעתי זה היה יכול להיות הרבה יותר מרגש.. כמו כל שאר הטקסט. אבל באופן כללי זה יפיפהה