לזכר שוער הכדורגל יהודה תובל

חוה דרויאן ובעלה שמואל, התגוררו בזכרון יעקב ולהם בן יחיד תמיר שמו, מוכשר, נאה, אוהב אדם ואפילו סגן בצבא שהשתתף במלחמת לבנון הראשונה. הוריו דאגו לו בלי הפסק ואז באותו הערב עצרו הכוכבים במסלולם. נציג צה״ל נקש בדלת ובפיו הבשורה המרה שבנם נפל בקרב. כששמע זאת אביו שמואל קיבל דום לב ומת גם הוא. חוה דרויאן הובהלה לבית החולים רמב״ם, כשכולה משותקת והיא סובלת מהלם וקצינת הנפגעים בצה״ל באה לבקרה מדי יום, כי פרט ליעקב ולתמיר כל משפחתה נספתה בשואה. כשנודע הדבר לחברותיה וחבריה היו מתיצבים בבית החולים, מקווים שתצא מההלם ואחרי שלושה שבועות היא התחילה להתאושש וכעבור חודש וחצי שוחחה עם מכריה וגם עם עובדת סוציאלית כדי למצוא תשובה.
מה נותר לה לעשות בכדי להתגבר על האסון הכבד, והעובדת הסוציאלית שאלה אותה, יש לך בית גדול למה לא תשכני בו חיילים בודדים של צה״ל שישלם בעבור ההוצאות. חוה לקחה שבוע והרהר בדברי העובדת הסוציאלית, ואחר כך הסכימה. כל סוף שבוע הגיעו לביתה של חוה שלושה חיילים שהיו כטיפות אושר במעיין ליבה המר. היא האכילה אותם במטעמים מעשה ידיה ובימי החול נסעה לבית החולים רמב״ם לעודד את פצועי צה״ל ולהתפלל לשלומם. החיילים הבודדים הביאו לביתה בסופי השבוע נערות והבית נעור לחיים. כל נסיעה ברכבת מבנימינה לחיפה עשתה לה רע על הלב. הייתה נזכרת במשפחתה שאבדה לה במחנה הריכוז, ברשימת שינדלר שבזכותה חייה נצלו. בימי השואה שהתקיימו בארץ הייתה מתאבלת בחדרה ושואלת את עצמה ״למה נולדתי?״. בימי הזכרון ובימי העצמאות הייתה נוסעת לקרובת משפחה רחוקה בתל אביב, אבל בשום פנים ואופן לא ברכבת, היא וקרובת המשפחה התבוננו באלבום ישן של קרובי משפחה רחוקים. כשחזרה חוה לבדה באוטובוס מחשבותיה נדדו לימי ילדותה שליד נהר הויסלה בורשה בפולין, בשלג של החורף וכיצד הופרדה ממשפחתה. בביקוריה בבית החולים רמב״ם, ראתה אנשים שגם אליהם הגורל התאכזר וחלקה איתם את לחם צערה, כעבור 7 שנים, כתבה צוואה והורישה את ביתה בזכרון יעקב לצה״ל שישמש כאכסנייה לחיילים בודדים ואת כספה לבניית גן ילדים. רבים החיילים שהכירו אותה, קראו לבנם הבכור בשם תמיר, חוה נפטרה במיתת נשיקה ובהלווייתה השתתפו חיילים רבים מכל החילות וגם רבים ממוקיריה האזרחים. אינני יודע היכן היא היום, מה שאני יודע על בשרי שהשכול הוא דבר איום, גם למשפחה וגם ליתום.