לולה

אני מאוהב בלולה, תמיד הייתי מאוהב בה.
היה לה חיוך ענקי וילדותי עם שיניים גדולות ומצחיקות, ותמיד כשהציקו לה בגלל זה – היא הייתה צוחקת את הצחוק הגבוה והמצחיק שלה, ואפילו גורמת לאנשים שסביבה להצטרף לצחוקה.
היה לה שיער שחור חלק שכל הבנות אהבו לשחק לה בו, ולעשות לה צמות. כשהבנות היו רבות מי תעשה ללולה צמה ראשונה, לולה הייתה מחליטה שכולן יחלקו את ראשה לחלקים שווים וכל אחת תעשה צמה בחלק שונה. לולה נראתה מצחיק, אך לא פירקה את הצמות עד סוף היום, כדי לא להעליב את חברותיה. הערכתי את זה בה.
היו לה גם עיניים חומות גדולות ויפות, רק טוב נשקף מהן. הייתי יכול לטבוע במחשבות ממבט אחד חטוף בעיניה.
לולה אהבה את הים. אני זוכר איך בשיעורי שייט, כשישבנו בסירה, כל הילדים הביטו על מי הים במבט מפוחד, ורק לולה שאפה את האוויר בנשימה אחת צלולה, פרשה את ידיה ועצמה את עיניה החומות והגדולות.
לולה הייתה שרה ומנגנת על פסנתר. שנינו למדנו בקונסרבטוריון. ולפעמים, הייתי מקדים לשיעורי החצוצרה שלי רק כדי להיכנס לאולם החזרות ולשמוע את לולה שרה. בימי שישי אחרי החזרות של התזמורת, הייתי נעמד מאחוריי הדלת ומקשיב לנגינתה. היא הייתה רכה, קלילה ומרגיעה.
לולה הייתה מיוחדת. היא הייתה אמיצה, חמימה, מצחיקה וחכמה. לכן לא רק אני אהבתי אותה.
אני זוכר שעמדתי להגיד לה את זה, לשפוך בפניה את רגשותיי. אני זוכר איך עמדנו במבוכה זה ליד זה אחרי בית הספר. אני כבר עמדתי להוציא את הוידוי מהפה.
ולפני שהצלחתי, ניגש אלינו נער נאה, חיבק את לולה והסתכל עליי במבט שואל. לולה השפילה את מבטה, היא ידעה שאני אוהב אותה, היא ראתה את זה עליי.
ואני פשוט ברחתי, כמו פחדן.
ואתם בטח שואלים אותי: ״אחרי כל הזמן הזה..?״
אז כן, אחרי כל הזמן הזה.
אחרי כל הזמן הזה, אני עדיין אוהב את לולה.