להתבגר ולהתפגר- פרק 10 ואחרון…

אני מפנה את ראשי אליו, פניי סמוקות ממה שעשינו זה-עתה. ״רוי?״ אני שואלת וטור מרים את ראשו. ״מה אתה עושה כאן?״
״הלכתי ליריד,״ הוא אומר בקול רועד מזעם, ״ושמעתי צרחות…״
אני נזכרת, בבהלה, בשיחתנו בבית הספר. איך יכולתי להיות כל כך טיפשה? איך שכחתי שהיריד ברחוב של טור ושרוי יבוא לשם היום??
טור רץ לחדר שלו, מסתיר את האיזור שלו בעזרת ידיו. רוי עומד מולי, על פניו מבט זועם.
״את בגדת בי.״ אומר רוי. ״בגדת בי ושיקרת לי.״
״רוי, תקשיב..״ אני מתקרבת אליו. ״אני מצטערת..״
״אל תיגעי בי!!״ הוא צורח.
אני מתרחקת בבהלה. ״רוי?״ אני שואלת. ״מה קורה לך?״
״מה קורה לי?״ הוא לוחש, אבל זה נדמה כמו צעקה. ״מה קורה לי?? החברה שלי בגדה בי, זה מה שקורה לי! ועוד עם מי! עם החבר הכי טוב שלי, שנתן לי סמים.. כן!״ הוא אומר בתגובה למבטי הלא מאמין. ״אני וטור הזרקנו לעצמנו הרואין, טוב לך? אבל את.. אני לא מאמין עלייך. זה מה שאת עשית? במסיבה? וגם עכשיו, הו יופי, כשאני פה! את בכוונה רוצה שאני אקנא?!״
״לא!״ אני אומרת לו. ״אתה הזרקת לעצמך… סמים..״
״כן,״ רוי אומר. ״אבל זה לא מתקרב בכלום.. בכלום.. למה שאת עשית. לבגוד בי..״
הוא מתקרב אליי, נוגע בגופי העירום.
״מי היה מאמין.. שעד לפני שבועיים.. אני שכבתי עם הגוף הזה?״ הוא לוחש. ״כלבה!!!״
אני מרגישה בסטירה מצלצלת על פניי. ״אחחחחחח!!!״ אני צורחת. ״רוי, מה קורה לך?! אתה שפוי? מה אתה נותן לי סטירה?״
נשמע קול ניפוץ זכוכית, וטור יוצא מחדרו, מטושטש לגמרי. אני מסמיקה כשאני רואה שהוא עדיין עירום.
״מה אתה עשית לה?״ צועק טור. ״אתה סטרת לה?״
״כן,״ אומר רוי וזוקף מעט את חזהו בגאון.
״לא! אתה לא!״ קורא טור ומתקרב אלינו. בשנייה הראשונה אני בטוחה שהוא הולך להחטיף לרוי, ובגלל זה אני לא מוכנה לעובדה שהוא סוחב אותי ומתחיל, שוב, במה שעשינו קודם. אבל הפעם מול עיניו של רוי..
״הנה לך!!״ הוא אומר ומצביע ביד אחת על פניי המאושרות בעוד הוא עושה את מה שעושה. ״היא אוהבת אותי, לא אותך!!״
אני נצמדת אליו יותר , נאחזת במגע גופו החמים, ומריחה את ריח האלכוהול. ״אחח..״ אני נאנחת ומנשקת את טור.
״לא!״ צורח רוי. ״אל תיגע בה!!!״
הוא מנתק בכוח את האיברים של שנינו ומתחיל להכניס בכוח לכל חלק בגופו של טור..
״די!״ אני אומרת. ״מספיק! תעזבו אחד את השני!״
טור דוחף את רוי אחורה ורץ אל המטבחון הקטן של ביתו. הוא פותח את אחת המגירות ושולף סכין מחודדת למראה.
הוא מתקרב למקום שבו רוי שוכב, ואז, בבת-אחת, הוא מסתובב וחותך לי, ישר בחזה.
״טור!!!!!!!״ אני צורחת בכאב ונופלת את הרצפה. ״מה אתה עושה??!״
אני מחזיקה בחזי המדמם. ״תאמיני לי, זה לטובתך!״ צוע טור.
הוא מנסה להגיע אל רוי ולעשות לו משהו, ורק אז אני מבינה שטור רצה להחליש אותי כדי שלא אתקרב ויקרה לי משהו בלתי הפיך. אבל אני מאבדת המון דם ותוך דקות השטיח ספוג בדמי שלי.
אני רואה מזווית העין את טור ורוי נלחמים, אבל נראה שידו של רוי על העליונה בעיקר לאור העובדה שטור שתוי. אני זוחלת אליהם ומושיטה יד.
״לא..״
טור מצליף בסכינו אבל במקום לפגוע ברוי, שמדמם אפילו יותר ממני, הסכין עפה על היד השמאלית שלי וננעצת בתוכה.
״מטומטם!!!!!״ אני שואגת על טור ומוציאה את הסכין מידי. הם מביטים בי במבט המום, אפילו בלי להילחם, ואני מתחילה להשכיב את טור ולחתוך אותו…. אני שומעת את צרחות העינוי שלו ושואבת מזה הנאה מסוימת…
״די כבר, חן!״ רוי אומר מתקרב לכיווני. ״אל תזוז!!״ אני צורחת אליו וממשיכה לחתוך את טור. אני מתקרבת לצוואר שלו ומכניסה את איברי לתוך שלו. ״שתיהנה לפני שאתה הולך למות..״ אני אומרת ומנשקת אותו.
ובמכה מדויקת אחת צווארו של טור נחתך.
״חן!!!!!!!!״ צורח רוי. ״מה עשית? הרגת אותו!!!״
״הוא לא מת,״ אני אומרת וקמה ממנו, ספוגה בדם. אני מתקרבת לרוי ומנשקת אותו נשיקה ממושכת שמחזירה את כל מה שאבד בשבועיים האחרונים…
״אני מתקשר לאמבולנס,״ הוא אומר ומחייג מהר את המספר שלהם.
״אמבולנס, שלום, מדבר רוי לייר, יש כאן אנשים מדממים, תבואו לרחוב מיילי 3, מהר!״ הוא מנתק את הטלפון.
הוא נשכב לצידי על הרצפה ומתבוסס בדם של טור. תוך כמה דקות מגיע האמבולנס שמכניס אותנו מהר לתוכו.
הדבר שאחרון שאני זוכרת זה מנורה מבהיקה, צפצוף של מכשיר כלשהו ובכי….

אני קמה ומרגישה מטושטשת כמו אחרי שתייה. אני רואה רופאים מעליי. ״היא התעוררה,״ אומר אחד מהם ומתקרב אליי.
״מה איתם?״ אני אומרת. ״עם.. טור ורוי..״
נראה כאילו הם נמנעים מלהביט בי.
״טוב, אז.. רוי, כן, זה עם השיער החום, הוא בטיפול נמרץ, אני מקווה שהוא יהיה בסדר אף שבקושי יש סיכויים לכך, ובאשר לאחר.. טוב.. הוא.. מת.״
הדבר הבא שאני מודעת אליו זה שאני מושיטה ידיים אל הרופאים בניסיון לחנוק אותם. הם כנראה היו מוכנים לזה וקשרו את ידיי עוד בזמן שהייתי מעולפת, ואני לא מצליחה להגיע אליהם.
״לא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!״ אני צורחת והאנשים לידי מתעוררים בבהלה. ״תשחררו אותי! אני אהרוג אתכם כמו שהרגתי את טור, אני נשבעת..״
שאר המשפט נבלע כי אני פורצת בבכי. על פניהם של הרופאים יש מבט מעוצבן קצת. ״אמרו לי להודיע לך שיש לך שימוע מחר וכל זה..״
״לא אכפת לי!!!״ אני צורחת ובוכה כמו מטורפת. ״לא אכפת לי, שיכניסו אותי לכלא המזדיין הזה כבר!!״

אני נזכרת באירועים שקרו קצת אחרי שהתפרצתי, ואני אספר לכם אותם בקצרה.
הייתה כתבה על רצח נער בטלוויזיה, שזה כמובן טור. מהשימוע יצאתי נאשמת. הלוואי שהיו מכניסים אותי לכלא כבר וזהו, אבל לא. אני עוד לא בת שמונה עשרה אז.. הכניסו את ההורים שלי לכלא. אני גרה אצל סבתא שלי, שכל לילה בוכה על מה קרה לי, לסופי ולהורים שלי שסיימו בכלא בגלל הטיפשות שלי. באתי להלוויה של טור ונמנעתי מלהביט בעיניה של אימא שלו. ובאשר לרוי ולי? טוב, חזרנו, ואנחנו שוכבים כמעט כל יום, אבל בלי לדבר. בלי להזכיר את הרצח שלו. סופי בוכה כל היום, אפילו לא מסתירה את זה, ולפעמים מכה אותי בחוזקה. היא תמיד הולכת לבקר אותם כשאפשר, ואני לא רוצה לבוא איתה. אני לא רוצה להביט בעיניהם, למרות שהם נאסרו רק ל3 חודשים. התוכנית שלי היא בכלל לברוח למקום אחר מתי שאני רק אוכל ולהינשא למישהו מחו״ל, ולעולם, לעולם לא לספר לו על העבר הפלילי שלי.
אני יושבת כאן בבית של סבתא שלי ומונה את האבדות שקרו לי בחודש האחרון. רוי, שכמות הסקס שאנחנו עושים בשבוע נהייתה היסטרית, טור, שמת , סופי, ששונאת אותי, ההורים שלי, שבכלא, סבתא שלי, שמאוכזבת ממני, אבל מעל הכל.. אני. איבדתי את עצמי. אני תמיד הייתה הילדה הטובה שכולם לקוחים ממנה דוגמה. אפילו חברים כבר אין לי אחרי מה שקרה.
וזה הסיפור שלי.