להיות שלו

קיץ, 1939,
דמעות זלגו מעיניי בלי הפסקה.
עמדתי על מדרגה בחדר המדרגות, אור עמום מן הרחוב האיר את פניי הרטובות מהדמעות.
בחוץ השתוללה מהומה, קרני השמש הקיצית סנוורו את תושבי העיר, בלבול התערבב עם בהלה…
"אל תבכי…" אמר לי ברוך. אך הייתי מטושטשת מדי מכדי להקשיב לו.
הוא עמד במרחק כמה צעדים ממני, ממש ליד דלת הכניסה, מזוודה קלה בידו.
הדבר היחיד שידעתי היה שהוא הולך למלחמה, הולך הרחק ממני…
אלפי צלליות הפרידו בינינו כעת, בעולם של אור וצל…
אחרי היסוס קל, הוא עזב את המזוודה, והיא נחתה בקול רך על הרצפה כשהוא התקרב אליי ונעמד על מדרגה אחת מתחתיי.
חשתי כיצד ליבי הולך להישבר. לא רציתי שהוא יראה אותי נשברת.
רציתי להיות אמיצה, רציתי שירגיש שאני חזקה בשבילו, רציתי לתת לו את הכוח לשרוד את הימים האיומים הללו…
אך לא יכולתי. לא יכולתי לתת לו את אותו חום מגן ובוטח, את אותו אומץ מפיח תקוות…
הרגשתי סחוטה ומרוקנת.
הוא הישיר אליי מבט, בעיניו החומות והנוצצות, כמעט הרגשתי את נשימתו על לחיי הרטובות.
"הכל יהיה בסדר, ג'וליה…" מלמל. "הכל יהיה בסדר, אהובתי…"
הנדתי בראשי לשלילה כילדה קטנה שמסרבת להשלים עם העובדות.
החזקתי חזק בידו וסירבתי לתת לו ללכת.
הוא היה חשוב מדיי בשבילי, חשוב מכדי לאבד אותו…

אהבתי את דוויד מהרגע הראשון שפגשתי אותו.
הוא היה נגן כינור במסעדה קטנה ליד מרכז וינה, שנקראה "פרנצ'סקה". הרביתי לבקר באותה מסעדה, רק כדי לראות את פניו, לשמוע את תווי ניגנתו המרהיבים והמעוררים, להתענג על מבט חטוף כשעיניו הופנו לעברי…
בערב אחד, כשיצא להפסקה מנגינת הכינור, הוא ניגש אל שולחני וביקש לדבר איתי כמה מילים ביחידות.
הוא הוליך אותי בין השולחנות, והרגשתי את ההתרגשות גואה בי, לחיי האדימו מרוב עונג על כך, שביקש לדבר דווקא איתי, מבין כולם.
נעמדנו במקום שקט למדיי, והוא היסס לרגע.
"אני יהודי." אמר לבסוף. "אני מצטער."
הוא כבר פנה ללכת בחזרה אל הכינור, כשלפתע אחזתי בזרועו.
זה היה דחף רגעי, אך לא יכולתי לתת לו ללכת. בליבי הרגשתי חוט בלתי נראה שמקשר בינינו, למרות שלא דיברנו אף פעם קודם לכן.
"אז מה?" אמרתי בקול זועף, שלא הכרתי בעצמי עד לאותו רגע. אף פעם לא הייתי בחורה רגזנית. "זה לא משנה לי."
הבטתי בו בתחינה רגעית.
"יהודים לא יכולים להיות עם נוצרים…" מלמל בקול חלש.
הרגשתי כאילו משקולת כבדה נוחתת על ליבי ומרסקת אותו לרסיסי רסיסים.
"אני לא שואלת אף אחד… בוא תשב איתי למשקה." אמרתי בחוצפת מה, והפתעתי את עצמי.
כל כך רציתי להכיר אותו, כל כך רציתי לשמוע אותו אומר את שמי, מדבר אליי, אוחז בידי…
אין לי מושג מה היה קורה אם הוא היה מסרב להזמנה. למזלי הוא לא סירב.
מאז אותו ערב היינו ביחד, דוויד ואני, יהודי ונוצרייה…
וכעת, הקיץ הלוהט הזה מפריד בינינו כמו גדר תיל מחשמלת.

דוויד אחז בפניי באצבעותיו העדינות. נהניתי ממגעו החם ומהרטט שהעביר בעורי, "מתוקונת שלי, אני אוהב אותך יותר מהחיים שלי…" לחש באוזני.
"אני אוהבת אותך.." קולי רעד מהד הדמעות שנשפכו.
ידי לחצה חזק יותר את ידו עכשיו.
הוא השפיל את מבטו לרגע, כשהמבט בעיניו מהבהב וכבה.
דוויד שחרר את ידו מידי בעדינות, נשק לה, ולקח את המזוודה הקטנה שלו, שנחה לה על הרצפה.
כאשר הגיע עד הדלת, הביט בי במבט שכבר נמלא געגועים.
באותו רגע לא ידעתי איך אוכל לחיות בלעדיו ולו יום אחד.
"יהודים לא שורדים במלחמה הזאת, דוויד." מלמלתי.
"אני אחזור. ג'וליה." אמר בתוקף. "אני אהיה היהודי שיחזור."
מיררתי בדמעות שניסיתי למחותם לשווא, כדי לשמר לעצמי את תמונתו של דוויד בפעם האחרונה, אך כל מה שראיתי היה מסך אפור של גשם ששטף את עיניי.
בחור צעיר, בשנות ה20- לחייו, עם שיערו השחור, עיניו החומות והאמיצות, וחליפה אחת מהודרת, שעליה תלאי צהוב, נפרד מחברתו, וצועד היישר אל לוע השטן עצמו.
*

קיץ 1940,
עברה שנה.
ושוב הגיע קיץ.
משב של רוחות חמים בידר את שיערי הארוך, כאשר הלכתי ברחובות בבדידותי. כמעט ולא הרגשתי צורך להיות בחברה של אנשים.
תמונתו של דוויד עמדה על השידה ליד המיטה, ונשקתי לה בכל בוקר ולילה, בתקווה שאולי ירגיש את שפתיי על שפתיו, איפה שלא יהיה, למרות שזה היה בלתי אפשרי.
נשאתי תפילה מדי יום, בוכה לעיתים, אדישה לעיתים אחרות, אך שביב קטן של תקווה פעם בתוכי תמיד.
השביב הזה אמר שדויד יחזור. כמו שהבטיח.
ידעתי, שאילולא השביב הזה, לא הייתי מוצאת את הכוחות להמשיך לחיות הלאה. אילולא השביב הזה, הייתי מתה מצער וגעגועים.
לא הלכתי לים, ולא הלכתי לבריכה, לא הלכתי לבתי קפה, ולא לבתי קולנוע. לא הפגתי שום הנאה מחודשי הקיץ החמימים, כל עוד דוויד לא היה איתי.
תמיד נזכרתי בקיצים שעברנו ביחד, בים, שם הוא היה רץ אחרי כשהיינו משחקים "תופסת", כמו ילדים קטנים, תמיד צעקתי "לא תתפוס אותי! לא תתפוס אותי!"
והוא תמיד היה תופס, והיינו נוחתים על המים וצוחקים… וצוחקים…
חיכיתי לבשורות מדויד, הקשבתי לרדיו כל יום, אך שום דבר לא נאמר בנוגע ליהודים… אם רע להם, איפה הם, ומה עושים להם…
הרגשתי את הייאוש מטפס לכל אורך גבי וכמעט מכניע אותי, כמו עול כבד שאני סוחבת על כתפיי, מכניע את תקוותי הדלה ואת הציפיות הבודדות שנותרו לי…
ואז הגיע מברק.
פתחתי את המעטפה החומה בידיים רועדות, וראיתי שהיה זה כתבו של דוויד, אך הוא כתב במהירות, כי כתב ידו היה בהול.

"ג'וליה היקרה מכל,
אני אוהב אותך כל כך!
באחד הקיצים אשוב אלייך…
ואז תהיי לי לאישה."

וזה היה הכל.
כל גופי רעד כאשר קראתי את השורות הבודדות הללו שוב ושוב.
סערה של רגשות הציפה אותי, ולא יכולתי להחזיק את עצמי על רגלי.
ישבתי על כיסא, והבטתי בפיסת הנייר, שביב התקווה שלי…
דוויד חיי.

בקיץ 1945, הגיע הקץ למלחמה. אפשר היה להרגיש זאת בכל מקום.
כשיצאתי אל הרחובות השרביים, כאשר תחושת הנאציזם שבאוויר החלה מתאדה לטובת ניחוח של פרחים ועצים…
ליבי היה מלא תקווה.
אחרי כל השנים הללו. ליום הזה חיכיתי.
לבשתי שמלת קיץ לבנה חדשה שקניתי וסרקתי את כל העיר ברגליי על האספלט.
הייתי בטוחה, שבפינה כלשהי, אני אראה אותו, את דוויד שלי,עם הטלאי הצהוב שלו, בוודאי עם מבט עייף בעיניו, רץ לקראתי ונופל בזרועותיי, אומר לי שנתחתן… שיהיו לנו הרבה ילדים…
חיפשתי אותו במשך שבועות. כל יום התפרסמו שמות של הרוגים ושל שורדים, חפרתי בהם בקדחתנות, כמעט מפצירה בהם להראות לי איפה דוויד, אך הם כעקשנים, הסתירו לי את מקום הימצאו.

אחרי חודשיים של חיפושים, נואשתי מלחפש.
חזרתי הביתה אחרי עוד יום של חיפושים ללא תוצאות, השכבתי את התמונה של דוויד הפוך על השידה, כנהוג לעשות כדי לכבד את זכר המת, ונפלתי על המיטה.
ידעתי שזהו הסוף. ידעתי שהוא לא יחזור.
שביב התקווה שלי כבה. רציתי רק למות ולא לחיות יותר. רציתי רק למות…

בקיץ 1946, כאשר הכנתי ארוחת בוקר במטבח, הופיע מכתב בעל מעטפה חומה בפתח ביתי. שמי היה כתוב עליו, אך לא היה מוען.
פתחתי אותו במהירות, והייתה שם רק פיסת נייר אחת קטנה, הפכתי אותה, והיה כתוב:
"אמרתי לך שאחזור. עדיין תסכימי להינשא לי, ג'וליה?"
רוברט נכנס אל המטבח בו עמדתי, בפנים מחויכות, וכל גופי רועד.
ניסיתי להיראות אדישה אך לא הצלחתי. ליבי התהפך בקרבי.
"את בסדר, יקירה?" שאל רוברט ומיהר לחבק אותי, ולנשוק לצווארי. "ממי המכתב?"
נותרתי קפואה, בלי היכולת להגיב, בלי היכולת לנשום.
הבטתי בשמש שזרחה מעליי מבעד לחלון.
בחוץ היה קיץ. והוא חזר כמו שהבטיח. אבל עכשיו כבר לעולם לא אוכל להיות שלו