מבטיח שאחכה לך

ערב, הרוח קרירה העבירה בי צמרמורת קלה מתחת לסוודר השחור.
הבטתי בעיניי החתול הירוקות שלה ושאלתי בכאב "אז מתי את נוסעת מכאן?".
היא נשכה את שפתייה והשיבה " מחר בבוקר בשעה שש".
קוראים לה טליה, היא מתולתלת בלונדינית גבוהה ואוהבת את החיים.
"שקד אל תדאג לי אני אהיה בסדר" היא ניחמה אותי.
" ואם הניתוח לא יצליח?" העזתי לשאול את השאלה שחששתי ממנה.
גילו שיש לה בעיה בלב, קוראים לזה 'רשרוש בלב'.
זוהי מחלה נפוצה בימנו אבל ככל שדרגת המחלה עולה הסיכון גדל, וזוהי הבעיה האמיתית.
כאשר מגיעים לדרגה של חמש-שש צריך לנתח.
לפני שבוע עליה הגיעה לדרגה חמש וכעת היא נוסעת לבית חולים סורוקה, רחוק מהמושב שלנו.
מצחיק שהיא זאת שמרגיעה אותי בקשר לניתוח.
טליה, יפה כל כך ומיוחדת.
היא אוהבת לרקוד בלט וג'ז, היא אוהבת מוזיקה וסרטים ויותר מכל היא אוהבת אותי (טוב, ככה היא אומרת אבל אני לא מאמין, כי היא מושלמת מידי כדי לאהוב פגום כמוני ).
אנחנו חברים כבר חודש וכל הריבים שלנו כבר הפסיקו להיות רציניים מאז המחלה שלה, פתאום הכל נראה חסר חשיבות.
"שקד" היא קראה לי בשפתייה האדומות ועצמה את עינייה "אתה יכול לומר לי שאתה אוהאותי?".
הגעתי בפנייה העצומות והדגשתי כל מילה "טליה אהובתי אני שקד מאור אוהב אותך יותר מכל דבר בחיים". השתתקתי שנייה ואמרתי "אני אוהב אותך".
פתאום היא פקחה את עינייה וחייכה חיוך עדין "אני אוהבת אותך" מילמלה בחשכה ושילבה את ידיה בתגובה לקור האופייני למושב שלנו.
"טוב בוא לא נהייה כל כך מדכאים, הכל יהיה בסדר". היא אמרה לי וכל אחד הלך לדרכו.
…………..

הלילה ירד ואיתו שלג לבן הציף את הדרכים וגגות הבתים.
חמש בבוקר, התעוררתי מוקדם מידי, דבר שלא אופייני לי למרות שבקושי ישנתי שעתיים.
קמתי להתקלח וניסיתי להרגע.
שש ורבע, אני מגיע בחלון ומחכה לראות אותה.
והנה היא יורדת מנומנת טיפה ועולה על הרכב, היא שונאת את הבוקר כמוני.
אני שולח לה נשיקה באויר ולפתע היא יוצאת מהרכב ומביטה ישירות לחלון מדריד ומחפשת אותי בין התריסים הפתוחים למחצה.
"תחכה לי" היא אומרת ואני קורא את שפתיה ומבטיח שאחכה.
…….

וואו, אף פעם לא ידעתי כמה שהזמן יכול להזדחל, הוא לא עובר.
כעבור ארבע שעות אני שומע צלצול צורמני מפעמון הדלת ומחיש את צעדיי לפתוח.
"שלום, כאן משפחת מאור ?" שואל שוטר קירח עם פרצוף רציני. אני מהנהן והוא מודיע לי בעצב "קרה תאונה בדרך לבית חולים סורוקה.
מכונית אדומה החליקה על הכביש החלקלק מהשלג והרכב שהיה מאוחוריה התנגש בה.
ברכב האחורי הייתה טליה ושניי הוריה שנפגעו במצב קשה." הוא בישר לי ונשמתי נעתקה.
החזקתי את הראש עם בידיים והתחלתי להעביר את כל הזכרונות שלי מטליה, דמעות עלו בעייני.
לא זכור לי מה קרה אחריי אבל מצאתי את עצמי ליד מיטת בית החולים של טליה מנגב את דמעותיה.
"ש..ק..ד .. אנ..י" התחילה לומר עליה בגמגום והשתקתי אותה, אסור לה לדבר, היא במצב קשה.
"ששש..אסור לך לדבר, מה שיש לך לומר תגידי לי לאחר שתצאי מזה ואת הולכת לצאת מזה כן?! " הבהרתי לה והרמתי את כרית הראש כדי שיהיה לה נוח להביא בי.
היא פערה עיניים גדולות והתחננה בהם שאקשיב "אני לא הול..כ..ת לשרו..ד את זה". היא אמרה לי בקושי עם כאב פיזי ונפשי וכל תקוותיי צנחו "שקד שלי … תבטיח לי שלא תח..כ..ה לי, תבטיח לי שתתק..ד..ם !" היא אמרה לי והחזיקה את ידיי ולא שיחררה.
עצמתי עיניים ונישקתי את ידייה החלשות "את לא הולכת למות !!" אמרתי וניסיתי לשכנע גם את עצמי.
לפתע היא החלה לפרקס ורופאים לקחו פיקוד , לקחו לי אותה.
הוציאו אותי משם וספרתי כל שנייה מאז.
הודיעו לי שהיא הלכה לתמיד.
הודיעו לי שהלב שלה לא שרד את כל הלחץ שהפעילו עליו.
נפלתי על הריצפה ובכיתי כמו שלא בכיתי מעולם, הכתי את הקירות הארורים של בית החולים ולא יכולתי להאמין שטליה שלי נעלמה דרכייהם, בין קירות לבנים חסרי צבע ומשעממים והיא כל כך שונה מהם.
"הלב שלי תמיד יהיה שלך" אמרתי לחשיכה כל לילה בידיעה שהיא שומעת אי שם בשמיים.