לב מקרח

הדחף בלתי נשלט. אני מנשקת אותו בתשוקה, מרגישה את ידיו החזקות אוחזות בחוזקה בגבי, מצמידות אותי אליו, הלב שלי מתחיל לפעום במהירות.
אני יודעת שזה לא נכון, אבל לא אכפת לי. אני יודעת שזה אסור, אבל אני גם יודעת שאני אוהבת אותו. אני מנתקת את ראשי מראשו, עוצמת עיניים ומשחזרת את הנשיקה בראשי. אנחנו מתיישבים, מתנשפים, מצחנו נשענים אחד על השני. הוא מושיט את ידו לפניי, מלטף את לחיי, מוחה את הדמעה שמתחילה לנזול. "אני אוהבת אותך" אני לוחשת.
"גם אני אותך" הוא עונה בקולו המהפנט. אני מנסה בכח לחסום את הדמעות.
"להתראות" אני לוחשת, קולי בקושי נשמע. אני מתרוממת, אוספת את חפציי ויוצאת. במסדרון אני כבר לא מסוגלת לשלוט בדמעותיי ששועטות ללא הרף במורד פניי, שוטפות איתן את העצבות והכאב. אני יורדת במדרגות במהירות, יוצאת מדלת הכניסה ומתחילה לרוץ. אדרנלין ממלא אותי, ואני מתפללת שהלוואי שלא הייתי פוגשת אותו. הלוואי שלא הייתי חווה את הכאב… אבל כבר מאוחר מדי. רק ריקנות נמצאת בתוכי.
ריקנות שלאט לאט מקפיאה את ליבי, הופכת אותו לקרח.