לא עוד סרט של וודי אלן

כולם אומרים אני אוהב אותך.
לא, זה לא רק עוד סרט של וודי אלן.
כולם אומרים אני אוהב אותך, כאילו זה עניין של מה בכך. מפריחים לאוויר ״אוהב אותך״ לכל אחד. המילה איבדה משמעותה. במושג, בתפיסה.
כל אחד מסתכל על עצמו במשקפיים סובייקטיביות. כל אחד הוא גיבור, דמות גדולה מהחיים. כולם מעניינים.
אבל איך זה שכולם מעניינים כלכך אבל בעצם לא מעניינים אפאחד. רק את עצמם. חיים בסרט שלהם, שהם כלכך אוהבים. מי לא רוצה להיות הגיבור? אז הוא ממציא לו דמות ובונה עלילה ונרטיב שילכו יחד טוב טוב עם הכל.
״כולם אומרים אני אוהב אותך״ אפילו אני. וכמה שאני נגד זה, אחרי כמה משקאות אני מפזר את ההבטחה הזו לאוויר לכל אחד ואחת שרק מחייכים בטעות לעברי.
מה נהיינו? מה היינו תמיד?
דור של אנשים מרוכזים בעצמם שאיבדו כל משמעות ונשגבות.
וגם את, שמתחבאת מאחורי חומות עבר.
לא מוצאת עוד משמעות בשום דבר.
גם את, שכלכל אוהבת להיות מתוחכמת, אוהבת להיות הכותבת, החושבת.
״כולם אומרים אני אוהב אותך״
ובעצם לא אומרים כלום.