לא ניתנת לשינוי

ידעתי שאשנה את דעתי.
ידעתי שאפגע, ידעתי שהוא יעזוב..כולם תמיד עוזבים.
אני שמחה שהייתה לי את ההזדמנות לאהוב ולדעת את ההרגשה הזו לכמה זמן גם אם היא נגמרה.
הוא היה מדהים, ואין לי שום תיאור אחר בשבילו שיתאים יותר מהמילה מדהים.
הוא היה כל כך טוב לב ,כל כך חכם ותמיד ידע מה לעשות ,מה להגיד…ומה לא להגיד.
הייתה לו שמחת חיים מיוחדת כזו, שהוא לא התייחס לאחרים, הוא לא נתן לאחרים להשפיע עליו ועל דעותיו הוא היה כל כך מחובר לעצמו וידע מי הוא ומה הוא ,זה מה שגרם לי להעריץ אותו.
כולם מחפשים את עצמם ולא יודעים מה הם ומי הם ונותנים לאחרם להשפיע עליהם בכזאת קלות, הוא היה שונה, הוא היה מיוחד.
הוא ידע מי הוא ומה הוא רצה, הוא ידע מי אני וניסה לומר לי, כל כך הרבה פעמים ניסה לשכנע אותי שאני אדם מסוים, ואף פעם לא האמנתי לו…הוא תיאר אותי בצורה כזו כאילו הייתי טובה , כאילו אני הייתי מדהימה…כאילו ..אני הייתי מספיק.
אבל אף פעם לא הצלחתי להאמין לו, עד כמה שניסיתי פשוט לא נקלט לי .
אני עדיין חושבת שהוא טעה, הרי..אם אני כזו מדהימה אז למה עזב ?
לא יכול להיות שזה בגלל שלא האמנתי לו, בעצם אולי זה דווקא כן בגלל זה
אולי היה לו כבר קשה מדי ונמאס לו לנסות ללמד אותי עליי, אולי העמסתי עליו יותר מדי.
אולי הבעיות שלי היו קשות לו מדי,
אני שואלת את עצמי מה יקרה אם גם אני אעזוב אותי כמו שהוא עזב, אולי ..קח כל הבעיות יסתיימו ו..
אני תמיד חוזרת וקוראת את המכתב שכתב לי, למרות שאני כבר יודעת את רובו בעל פה.
המילים שהכי הכאיבו לי לקרוא היו
"אני יודע שאת הולכת להיכנס להיסטריה עכשיו ולנסות להחזיר אותי, בבקשה פשוט עזבי אותי במנוחה אני לא רוצה אותך בחיים שלי יותר"
ידעתי שהוא יברח, הם תמיד בורחים..בדרך כלל לא לוקח להם הרבה זמן כמוהו הם בורחים ישר על ההתחלה,
הוא חשב שהוא יצליח לשנות אותי, הוא חשב שיצליח להיות הגיבור שלי …הוא היה בטוח שאני חזקה ואעמוד איתו ביחד…ואלחם במפלצות בראש שלי,הוא היה בטוח..
הוא היה בטוח למרות שאמרתי לו שאני לא ניתנת לשינוי , שהוא לא יצליח
אבל הוא היה עקשן.
אני אהבתי שהוא היה עקשן, אהבתי שהוא נלחם עליי ..אהבתי שכאב לו לחשוב על לאבד אותי.
אהבתי אותו…אני אוהבת אותו, אני תמיד אוהב אותו, זאת הסיבה שהדמעות לא מפסיקות לדמוע על כך שעזב, כי הוא היה והוא כבר לא יהיה , כי הוא הלך ..ואין לי אפילו אפשרות לנסות להחזיר אותו.
הוא ביקש שאעזוב אותו במנוחה, הוא רוצה שקט ..ואני עשיתי לו רעש בחיים, אני הפרעתי לו לחיות חיים יפים.
אני הרסתי אותו,
עצם העובדה שפגעתי בעצמי ולא אהבתי את עצמי פגעה בו ,
עכשיו אני נזכרת בעוד משפט

"אני מקווה שיום אחד כשתשבי, תעצמי עיניים ותחשבי על עצמך …תראי מה שאני ראיתי. את יודעת מי את, את לא רוצה להאמין לזה בגלל שפגעו בך ואת מאמינה להם, אבל אני באמת מקווה שיום אחד את תאמיני לאלה שאוהבים אותך באמת ותראי את מה שאני ראיתי, אני מקווה שתתחילי לאהוב את עצמך בקרוב כי אחרת מה הטעם בחיים שלך?"
ומה הטעם בחיים שלי באמת.מה הטעם בחיים שלי בלעדיו.
אולי גם אני אעזוב..
אולי כך, אנשים שאוהבים אותי יפסיקו להיפגע ממני ומהטיפשות שלי.
קמתי מהמיטה, קצת מסוחררת הנחתי למכתב ליפול מידי וצעדתי עם ראייה מטושטשת מהדמעות הבלתי פוסקות לעבר החלון, פתחתי אותו ,
ניגבתי את דמעותיי ולחצתי על עיניי כדי שיפסקו לגמריי, נשמתי את האוויר הצח של שעות הלילה המאוחרות,
ךקחתי עוד נשימה עמוקה והסתכלתי ישר,אבל לא ראיתי דבר חוץ מהמחשבות שעברו לי בראש,
התיישבתי על אדן החלון, הסתכלתי כלפי מטה, שואלת את עצמי אם אני מוכנה
אני מוכנה ? רק כך אהיה חופשייה, כך אני אשחרר את כולם לחופשי ממני,
כך הסבל יפסק.
עצמתי את עיניי, גררתי את עצמי עם נפנוף רגליים מקדימה ,
העברתי את כל כובד משקלי קדימה, שיחררתי את עצמי לחופשי ,
הרוח חזקה ומייבשת את דמעותיי אך גם גורמת לצמרמורת בגופי.
קר לי.
אני מפסיקה את הסבל אהובי.
———————————————————————————————————-

היא הפכה להיות בלתי נסבלת, לא משנה כמה ניסיתי לעודד אותה היא הייתה עצובה,כל כך עצובה.. היא ראתה את החיים בצורה לא טובה , היא ראתה את עצמה בצורה לא טובה ולא משנה מה אמרתי היא אף פעם לא האמינה לי, לפעמים ניסתה להסתיר זאת, וגרמה לי לחשוב שאולי שיניתי את דעתה.
הייתי מחמיא לה ומנסה לגרום לה להרגיש טוב עם עצמה, והיא הייתה אומרת לי תודה ומחייכת אליי את החיוך המקסים שלה, החיוך שגרם לכל תא ותא בגופי להתעורר לחיים ,החיוך שגרם לתאים בגופי לצעוק ולשמוח "אתה עשית זאת אתה גרמת לה לחייך"
היא הייתה כל כך יפה, מדהימה בכל צורה שהיא וכאב לי שהיא אפילו לא חשבה על עצמה לכיוון הזה, היא החשיבה את עצמה למפלצת, היא האמינה למה שהאנשים שפגעו בה אמרו לה , היא חשבה שהיא המפלצת בזמן שהם היו המלצפות והרסו אותה ,המפלצות שהרסו את הילדה שלי.
הרסו את אהובתי
אהובתי היחידה.
לא רציתי לאבד אותה, אבל עם הזמן הבנתי שהיא מזמן הלכה לאיבוד ..היא הייתה אליס, אבל היא לא הייתה בארץ הפלאות..היא הייתה בגיהנום של עצמה.
ולא הייתה לי שום דרך להחזיר אותה, זה הרגיש כאילו היא חיה, ונושמת אבל היא לא נמצאת באמת.
כאילו היא עזבה מזמן.
הייתי חייב לעזוב, אחרת הייתי הופך להיות כמוה או יותר גרוע,
שמתי לב שכבר התחלתי להפוך להיות כמוה, הייתי קם בבוקר וחושב עליה ועל כמה שהיא אומללה, זה הדבר הראשון שהיה עובר לי בראש כשקמתי בבוקר, זה דבר נורא
הפסקתי לחשוב על עצמי
התחלתי להיות עצבני ולצעוק עליה והיא תמיד שתקה, תמיד שתקה והאמינה לדברים הנוראים שהייתי אומר לה
הייתי גורם לה לבכות ולשנוא את עצמה עוד יותר
הייתי גורם לעצמי לשנוא את עצמי על שגרמתי לה להרגיש כך
המצב שלה היה מדבק, לא יכולתי יותר לסבול את זה..אני לא יכול לתאר לעצמי איך היא חיה ככה כבר שנים..ואני אפילו חודשיים לא הצלחתי.
אני אוהב להיזכר בימים הטובים שלנו ביחד, אני אוהב לחשוב על ההתחלה, היא חייכה כל כך הרבה
אהבתי את זה
היא הייתה שמחה לכמה זמן,
וגם אני
אהבתי לנשק אותה, היה לה ריח מתוק..והשפתיים שלה היו רכות ותמיד נעו באהבה כשהתנשקנו..לא לחצה..בתעבה של התשוקה..היא הייתה עדינה .
אולי אחזור אליה ?
אולי אבקש סליחה?
אני יודע שהיא תקבל אותי בברכה ,אולי בכל זאת זו טעות לעזוב אותה ?
אני לא רוצה להיות כמו כולם, אני לא רוצה שהיא תרגיש לא רצויה, היא מאוד רצויה, אני אוהב אותה
אולי אני אצליח לשנות אותה <?
אולי אנסה שוב ?
רטט הפלאפון על השולחן הפסיק את מחשבותיי, וניגשתי לראות מי המתקשר, מספר חסום.
"הלו?"
קול של אישה בבכי צעק לי מהקו השני "היא עזבה לאון, היא …היא קפצה מהחלון!! לאון…!!!"
ניתקתי לשיחה והנתחתי את הפלאפון על השולחן היכן שהיה צעדתי לעבר הספה והתיישבתי עליה,
הנחתי את ראשי על ידיי,
החזקתי את ראשי בידי והתחלתי להתייפח בבכי,
אהובתי…למה..