לא לרגשות- פרק 1

עברה כבר שנה. חשבתי שכבר עבר מספיק זמן בשבילי שאני אוכל להמשיך הלאה, להשכיח את המועקה שיש לי על הלב, השבר הענק שמסרב להירפא.
והינה שוב, משום מקום, כמו פצצה, אירועי העבר מציפים אותי.שוב.
למה אני פתאום חולמת על זה? למה התת מודע שלי מנסה להציף אותי ברגשות האשמה האלו שוב. לא עברתי כבר מספיק?
למה?, למה אני צריכה לקום בבוקר כשהכרית שלי רטובה והפנים שלי קבורות במלח דמעות.

הוא התאבד בגללי. אני אף פעם לא אשכח את הערב שבו ליאם שלח לי את ההודעה דקות ספורות לפני שנודע לי שהוא בחר לשים קץ לחייו.

אלי יקרה שלי,
את הבן אדם הכי קרוב אליי, חברה טובה שכל אחד ואחת הייתה מבקשת לעצמה, דואגת, מבינה, רגישה מצחיקה. את פשוט מלאך שנשלח אליי כדי לעבור איתי את כל התקופות הקשות שלי ולא הייתי שורד בלעדייך.
בחצי שנה האחרונה ביליתי כל יום בלראות את העצב בעינייך. לאחר שאמרתי לך בעודי שיכור שאני אוהב אותך, התחלת להתרחק ממני, להיות אדישה.
אני מצטער אם גרמתי לך כאב ואני מבין שאת לא מרגישה רגשות כה חזקים כמו שיש לי אלייך.
אבל באותה חצי השנה הרגשתי כל יום איך על הלב שלי מתחילה להיווצר אבן וזה נהייה קשה וקשה יותר להיתעורר כל בוקר עם תחושה של מועקה.את לא מרגישה כלפיי מה שאני מרגיש כלפייך. וזה בסדר. באמת.
החלטתי שאני לא רוצה להרגיש יותר את המועקה הזאת יותר.
אני מצטער אם אני מכאיב לך יותר כשאני שוב אגיד את זה עכשיו.
אני אוהב אותך. בן זוגך יהיה הבן אדם המאושר בעולם אם רק תורידי את המחסומים שלך.
ליאם.

עייני התמלאו דמעות, לא הבנתי מה פשר המכתב.
לאחר דקה קיבלתי שיחה מאחיו, דניאל. הוא צעק מרוב בכי " ליאם מת- הוא.. הוא.. קפץ מהמרפסת…"
באותה השניה ניתקתי. צרחה ענקית פרצה ממני, לא נרדמתי, בכיתי במשך לילות. סירבתי ללכת לבית הספר ולא יכולתי לדבר עם אמא על זה מרוב שהגרון שלי היה חנוק בדמעות. אמא התחילה לדאוג.
מאותו הערב נסגרתי בתוך עצמי. הדבר האחרון שרציתי לעשות זה לפגוע בבן אדם.
הלב שלי נשבר.
השתנתי, למרות שהחזרתי לעצמי את האושר והחיוך לחיי, תמיד יישאר בי השברון. אני לא רוצה רגשות. אני לא רוצה שיפתחו אליי רגשות. אני מפחדת לפגוע, אני לא רוצה לפגוע.
אני מעדיפה להיפגע בעצמי, תפגעו בי. אל תפחדו לפגוע בי ,בבקשה.

החברות הקרובות שלי שגם הכירו את ליאם, לא ידעו איך המוות שלו השפיע עליי ועל צורת החשיבה שלי.
בואו נודה בזה, כחלק מתבנית החיים שלנו כבנות 17 אנחנו מתאהבות, מסתכלות על חתיכים, ופשוט נוטות להידלק על בנים. וזה טבעי.
אבל אצלי זה שונה, אני מתחברת מהר לאנשים.. כנראה ש.. יותר מדיי מתחברת..
אני לא נוטה לשים לב כשמפתחים אליי רגשות אני דיי עיוורת בקטע הזה.
עד שלא אומרים לי בפירוש… אני פשוט לא קולטת.
אבל האמת היא שאני כנראה מנסה שלא לקלוט.
היה איזה יום שהחברה הכי טובה שלי, מישל זרקה משפט "ניראלי שלתום יש רגשות כלפייך"
קפאתי, נהייתי חיוורת, לא ידעתי איך להגיב לזה.
אפילו שאני מכירה את תום רק חודשיים, נוצר ביננו קשר טוב, כנראה שבשבילו זה היה קשר קצת יותר חזק.
מאותה שניה חזרה לי המועקה ללב:
אני שוב פוגעת.. אני לא רוצה לפגוע.. אני שוב פוגעת…
מאז, שמתי לב בבית הספר שכשהוא היה מדבר איתי או מתקרב אליי, הייתי מתרחקת, נהייתי אדישה כלפיו. אני לא שולטת בעצמי במקרים כאלה. והדבר האחרון שאני רוצה להיות זה אדישה לאנשים. אני לא כזאת.
המחשבות על האפשרות שהוא נפגע ממני לא נותנות לי מנוחה.

כשאהבה היא לא הדדית, תמיד מישהו נפגע
ואני.. לא רוצה להיות זאת שפוגעת

עצמתי לכמה דקות ואז אמא העירה אותי:
אלי- ארוחת הבוקר מוכנה.. שלא תאחרי לבית הספר..
לקחתי לעצמי 5 דקות להירגע, לנגב את הדמעות ולהעביר את האדימות שהייתה לי בפנים כדי שאמא לא תתדאג שקרה משו.
כי באמת שלא קרה כלום.. זה היה חלום.