לא יכולה

הם התנשמו חזק ומהר, ופעימות ליבם היו אינטנסיביות מתמיד.
\"הם קרובים?\" שאל.
\"לא נראה לי, אני מקווה\" היא ענתה לו, מביטה בחטף לאחור.
\"אני שומעת את פעימות הלב שלי\" אמרה בחרדה.
\"גם אני. כלומר, את שלך\". הוא צחק, גם היא חייכה, אך חיוכם דעך כשראו ענני עפר. זה לא היה הוגן, אלה לא היו כוחות שווים.
\"שיט. בוא\".
\"למה?\". היא הצביעה על ענני העפר, והוא מיד התחיל לרוץ. גם היא.
\"תזכירי לי למה אנחנו נמצאים במצב הזה?!\" צעק לה מבעד לרוח הרועשת באוזניהם.
היא לא ענתה לו, הכבידו עליה נשימותיה שלא הספיקו לגופה.
לפתע היא מעדה. הוא עצר בפתאומיות, ועזר לה לקום בחטף, אבל היא השעינה את ידייה על ברכייה והתנשפה בכבדות.
\"בואי מהר, הם עומדים להשיג אותנו\".
\"אני לא יכולה\" הבכי השתלט עליה.
\"זה הזמן לרוץ! לבכות אחר כך, נו!\"
\"אני לא יכולה…\" היא המשיכה לבכות.
הם כבר השיגו אותם.
הוא עטף אותה בחיקו, ידע מה יקרה עכשיו. שניהם עצמו עיינים, בפחד, אך על פי הגבות ניתן היה לזהות את האכזבה.
אחד מהם הרים חרב, ותקע אותה בה. הוא צרח ובכה, נפל עליה, אבל הם לקחו אותו, כשהוא מנסה להתפתל מהשלשלאות הקושרות והמכאיבות, מהכאב שצורב בליבו, בראשו, בבטנו. בחילה מילאה אותו.
הוא ניסה להשתחרר ולרוץ אליה, לתת לה נשיקה אחרונה בשפתיה הקרות והדוממות, אבל הם היו חזקים יותר. הם העלו אותו על סוס, דוהרים אל מיקומם, אל פחדו השני הגדול ביותר. כי הראשון כבר התממש-היא מתה