לא בגלל הדרקונים

הוא יושב על המרפסת ומביט בזריחה. זה היה מעשה חכם לבחור דווקא את הבקתה הזו. הזקן ההוא צדק בסוף, באמת רואים מכאן את אלוהים. ואם ממש מתאמצים אז אפילו את לה.
הוא כבר ארז את התיק. ולבש את בגדי ההליכה, למרות שלא כפתר את המעיל. הוא גם עדיין לא נעל את הנעליים ולא התגלח. אבל זה בסדר, יש לו עוד זמן. הוא יעשה את זה אחר כך. עכשיו הוא עסוק בשתיית בקבוק הבירה האחרון שנשאר לו מהקנייה בשדה התעופה. הוא החליט שישמור אותו לבוקר מיוחד. עם הנוף הזה והרוח החמימה שסוף סוף הגיעה אין ספק שזה בוקר מהסוג הזה.

האמת היא שיש לו עוד הרבה מאוד זמן. שאת היציאה להמשך הדרך היא רק באחת עשרה. עכשיו אולי חמש. בשמחה הוא היה ישן עוד, אבל הוא לא מסוגל להירדם. לפני חצי שעה הוא התעורר מאוד אחד מהחלומות האלה שלו, אלה שהוא מרגיש שחיים שלמים עוברים בהם. הוא אף פעם לא היה בחור של חלומות אבל מאז שיצא לטיול, מהרגע הראשון שעזב את את הארץ. כל לילה, פשוט כל לילה. ותמיד אותו סגנון, גם בערך אותה עלילה.

הוא זוכר, איך עוד תחילת הטרק. בניו דלהי. כשגיא עוד טייל אתו, לפני שנמאס עליו לחלוטין. הם היו מדברים על זה הרבה, על החלומות שלהם. גם גיא חלם הרבה, הם היום מספרים אותם לשני, משתפים. רק שהנודניק הזה היה חולם את הדברים הכי בנאליים. כל מני שטויות כמו זה שהוא יכול לעוף או שהוא שוכב עם בר רפאלי. אחרי חלום כזה יוצא לך כל החשק לשתף את החלומות האקזנציליסטים שלך.
מה שכן, לפעמים גיא היה מספר לו ז'אנר מאוד מסוים של חלומות, בהם הוא דמות בסרט, בדרך כלל של שפילברג או טרנטינו, לפעמים הגיבור, אבל המון פעמים גם סתם דמות לא חשובה. גיא, עם הזיכרון שלו והטירוף שלו על קולנוע, איכשהו סרטים שלמים היו נכנסים לו לחלומות. כל פרט בהם. וזה היה מאוד נחמד. כמו לשמוע איזו עלילה של סרט.

הוא חושב לרגע על גיא, על איפה הבחור יכול להיות עכשיו. בטח חזר לרעננה. הלך ללמוד משהו. למרות הכל הוא איש טוב.

השמש מסנוורת אותו לרגע וקוטעת לו את חוט המחשבה. מתחיל להתחמם כבר קצת והשיער שלו מגרד. הזיעה שהצטברה עליו בעקבות הלילה הקשה הספיקה כבר לקפוא, עכשיו היא שוב נוזלת. אולי היום כשיתגלח יסתפר כבר. הוא בטוח שזה יעשה לו טוב.
הוא מותח את הרגל ומניח אותה על הכיסא, לאחר מכן חוזר לשתות ולהרהר. אין לו מה לעשות חוץ מזה. הוא מהרהר באמירה, בזו שהם תמיד היו אומרים אחד לשני. ובעיקר הוא היה אומר לגיא. משהו כמו: "איזה שיט זה שהחיים הם לא כמו בחלום".
כן, זה לא משפט מקורי במיוחד, וגם לא מאוד מתוחכם. אבל אחושילניג נכון. והוא גם ממש התאים לעכשיו, בגלל זה הוא מהרהר בו. הוא קולע בול לחלום שממנו התעורר.

זה היה חלום די סטנדרטי ואופייני. הוא קרה בסלון שלהם. כנראה בדירה שהייתה שייכת להוריו. בדיוק הכריזו ברדיו על שלום כלל עולמי. אבא שלו לבש את החליפה עם הסומבררו, ובישל ארוחת שישי. והכלב שלו, שהיה חסר ראש, התרוצץ בלי הפסקה וניסה בעל כורחו לנבוח, למרות שלא יכל. אמא שלו, שמדי פעם הייתה סבתא דבורה או המורה למתמטיקה, צקצקה בלשונה והשקתה את העציצים. ומדי פעם נשמעו קולות השחיינים או רוכבי הסוסים מהרחוב.
כמו תמיד, השמיים היו מלאי צבעים, בעיקר אדום וצהוב. ודרקוני ענק מילאו אותם. יורקים אש חומה ומדברים ביניהם בצרחות שמפלחות את חלל העיר.
חלק מהדרקונים היו חופשיים ופראים. מעופפים לבדם מצד אחד של הרקיע לשני מבלי שום סיבה מוגדרת. אבל על חלקם הגדול היו מונחים אוכפים מאבנים יקרות או מעצי באובב, ועליהם ישבו בני אדם שהפעילו אותם והיו רוכבי דרקונים. מדי פעם אחד הדרקונים נחת בשקט מדהים על המדרכה או על אחת הגגות.
היא בדיוק נחתה בכניסה לבניין. לפני שהיא הגיעה הוא קצת שכח אותה, כמו תמיד, זה היה נהדר שנכנסה. ברגע אחד כל הרגשות חזרו אליו. הוא התמלא ביופייה. ברוחה.
בהתחלה היא לא שמה לב אליו. הייתה עסוקה בסירוק הדרקון. אבל לאחר מכן היא ניגשה אליו. היה לו קצת מוזר בהתחלה. אבל הם דיברו, ולאחר מכן התקרבו והתנשקו. אחיו שבדיוק חזר מהשחייה ביקש מהם ללכת לחדר. היא נשכבה שם על השטיח ולא הייתה מוכנה לקום. במשך שבוע שלם שכבה שם, לבסוף כשקמה החלום נגמר.

שוב, די סטנדרטי. אבל כנראה שהאכזבה הפעם הייתה אולי יותר חזקה. לא ברור לו למה. אולי בגלל כל הזמן שחלף, אולי בגלל המקום וציון הדרך. בכל אופן, הוא ממש הרגיש את החיות של הדרקונים, את צבעי השמיים. ממש שמע את הקולות. הכל היה כל כך אמתי. הרגשות שלו כלפיה, האהבה שלו עלייה הייתה כל כך ברורה ואמתית. ושלה אליו. היה כל כך נורא להתעורר מהחלום הזה, שוב אל המציאות חסרת הדמיון, אל הקור הזה. בלי הדרקונים, בלעדיה. באמת שהמשפט הזה שהיה אומר לגיא קלע בול להרגשה שלו.

מהבירה נשאר מספיק לשני לגימות, או אולי אחת ארוכה. הוא מסתכל עליה ומגהק. עבר הרבה זמן מאז שגיהק מבירה. הוא מחייך ומנגב את הזיעה. שוב עולה המסלול לראשו.
נחמד להשתעשע כך מדי פעם, בחשיבה על המסלול הקבוע. הוא מדקלם בראש, שבוע או שבועיים של הליכה, חמש רכבות בערך, ואז עוד טיסה אחת או שתיים, ומשם בארץ שיחת טלפון אחת ליוני שיסייע אותו או במקרה שהבושה תהיה גדולה מדי, אז איסוף נדבות וחסיכה לאוטובוס.
מול עיניו מופיעה המפה עם המספרים והקווים, ובדיוק איזה חלק שלה הוא יעבור באיזה כלי. זה תמיד נחמד, הדמיונות האלה על חזרה הביתה. הם מגיעים פעם פעמיים בשבוע, והם תמיד משכיחים את החלום הרע לזמן מה.

כמו תמיד, לאחר כמה זמן הוא נזכר למשש את כיסו ולגלות את 20 רופי שנותרו לו מהעבודה בקלקטה. ביחד עם המאה חמישים שבתיק זה יממן אותו בקושי עד שיגיע לרכבת השנייה.
כנראה ששוב, יש משהו מיוחד בבוקר הזה, שגורם לו להיזכר מוקדם בכיס ובכסף.
עכשיו בכל מקרה, עוברות שנייה או שתיים וכל הפנטזיה מתנפצת לחתיכות, ושוב, הסיוט של הלילה עולה בו מחדש.

זה גורם לו להיזכר פתאום באיך גיא תמיד היה מגיב למשפטים האלה שהוא היה אומר לו כל הזמן. "אחי. בשביל מה אנחנו בהודו אם לא בשביל להגשים את החלומות שאי אפשר להגשים בארץ". ככה הוא היה מדבר ומחייך.
אמירות כאלו הגיעו מגיא בעיקר כשכבר נמאסו עליו הדיכאונות היבשים שלו. בדרך כלל הג'וינטים היו יוצאים אז, ולמרות שלעזוב את ההרגשה הרעה היה נראה לו קצת כמו לשקר לעצמו. הוא הבין את גיא והיה זורם אתו.
"הנה. אתה רואה" היה אומר גיא כשהם כבר היו בתוך הסטלה. "זה כל מה שאתה צריך כדי להגשים חלומות. דרקונים, צבעים בשמיים, מזמוזים. הכל יש בתוך החרא הזה" גיא היה מצביע ככה על הג'וינט כשדיבר, עם חיוך כזה. מה הוא כבר היה יכול לומר לו אז? לדרקונים זה באמת היה גורם להופיע, גם לסקס מדי פעם. אבל אף פעם לא לה. היא אף פעם לא הגיעה, לא משנה כמה פדלים פוררו. אבל לא היה באמת טעם להסביר. גיא אף פעם לא היה מאלה שהבינו. והרי בדיוק בגלל זה הוא החליט לנסוע דווקא אתו מההתחלה . כדי שלא יצטרכו לדבר על הדברים שקרו.

אחרי כמה התלבטויות הוא מחליט לקחת את אותה לגימה אחרונה. בזמן ששותה הוא נאחז חזק בכל טיפת טעם חריפה, ובכל זיכרון מתוק שמתלווה אליה.
כשלבסוף מסיים את המשקה, הוא שוקל לזרוק את הבקבוק מעבר למצוק. אך סנטימנטליות מופיעה בו ברגע האחרון והוא מניח אותו על רצפת האבן. אחר כך יניח אותו בתיק כדי שיישאר לו לפחות איזשהו זיכרון.
מרחוק הוא שומע קול המום מאחד המנזרים. הזקן בטח היה מזהה אותו כקול האלוהים. הוא בוחן את האפשרות של להוציא את המחברת הישנה ולנסות לקשקש איזה ציור של העננים, אבל חם מדי והוא קצת יותר מדי שיכור ועייף, וגם אם יקום עכשיו וילך עד התיק זה לא ישנה הרבה כי אז כבר בכל מקרה יהיה טיפשי לא ללכת ולהתחיל להתארגן.

אז הוא מנסה כמה דקות להיזכר במילים של שיר של בוב דילן. ואז של ברי סחרוף, זה עם המראה ושהוא מסתכל לה בעיניים. לאחר מכן הוא קם, לוקח את הסכין הישן אל הזרם הקטן שנשפך בין הבקתות, שוטף את עצמו כדי להתרענן, ומתחיל לחתוך. ויש הרבה את מה. תוך כדי שוב עולים בו פרטים מהחלום, טעם הנשיקה, החיוך הקטן, הצורה החמודה שבה חייכה כשבהתה בתקרה שמעליה, ובעיקר רגשות. מהפרטים האלה שתמיד נזכרים בהם רק שעה שעתיים אחרי.
המעיל שלו נרטב. וגם הגופייה עם הציור של המנדלה. זה לא טוב. עכשיו אולי הרטיבות נעימה. אחר כך זה יציק לו.

כשהוא מסיים כל השיער נשטף במורד הזרם ונעלם במפל. למרות התחושה המעט מעקצצת הראש שלו נושם עכשיו, כך גם הפנים. זה באמת עושה לו טוב.
הוא צריך כבר להעיר את רג'יב , רג'יב ביקש ממנו להעיר אותו כמה דקות אחרי שהשמש זורחת. אולי הוא יסכים שהם יצאו כבר בשעה הקרובה בגלל מזג האוויר הטוב. אבל לפני כן. הוא מחליט לקחת עוד ג'וינט אחד.
גיא כמובן עדיין צודק. הדרקונים והצבעים בשמיים מופעים מיד.