לא אראה אותך שוב , אהובי.

היא יושבת בשולחן הכתיבה שלה , מביטה על הדף , שכבר נרטב בדמעות , סכין קטן מונח ליד העט , שהיא לוקחת ומתחילה לכתוב.
"אהובי היקר , שלום" היא כותבת , הדמעות כבר עומדות בעיניה , למרות הכאב , היא ממשיכה.
"אני ממש מתגעגעת אלייך. אני לא מסוגלת לעצור את הדמעות שממשיכות לרדת מעייני יום ויום. אני מאמינה שאתה מתגעגע אליי גם. אני מאמינה שאתה רוצה כבר לראות את פניי ולנשק אותי. כי זה מה שאני רוצה.
להתגעגע אלייך זאת לא מילה. זה רגש. כל יום שעובר מרגיש כמו שבוע, שבוע מרגיש כמו חודש, חודש מרגיש כמו שנה.
אתה לא פה כבר שנה, אתה אפילו לא מתקשר, אני מבינה אותך. אתה מבולבל מהכול, בטח יש לך אהבה חדשה.
אני כנראה כבר לא בלבך. אבל אתה תמיד היית בלב שלי.
אתה לא התקשרת אליי, לא כתבת לי במחשב, לא שלחת לי בדואר. כלום. אני בכל זאת התקשרתי אלייך ולא ענית, כתבתי לך במחשב ולא השבת. עכשיו אני מקווה שאתה רואה את המכתב הזה.
הפסקתי את חיי מהרגע שעזבת. לא תקשרתי עם אף אחד, לא דיברתי עם אף אחד. רציתי רק אותך.
אותך, אתה עם העיניים הכחולות והגוף החסון. אתה, עם האופי הרגיש והתספורת היפהפייה.
אז למה שברת לי את הלב? למה נטשת אותי יום אחד בהיר, בלי להגיד שלום? גיליתי שעזבת, אמרת שלום למשפחה שלי, אבל לא נפרדת ממני.
זה מה שנשאר לי פתוח, הרגע הזה שגיליתי שעזבת, אבל לא אמרת לי שלום.
אני רק רוצה לשאול אותך, למה עשית את זה? למה לא נפרדת ממני? למה שכחת ממני כל השנה הזאת?
עכשיו כשאתה רואה את זה, אני בטח לא בעולם הזה, אהבתי אותך ותמיד אוהב. מקווה שאהבת גם אותי, אבל זה מאוחר מדי בשבילך. כבר הלכתי."