לא אני

"אני אוהב אותך", אמר דניאל.
אני שתקתי.
הוא תפס קצוות שיער בלונדיני ושיחק בה באצבעותיו.
"למה את לא עונה?" לחש בשקט.
ואני? הסתובבתי וברחתי משם.
דניאל לא הגיב. בעצם, הוא בכלל לא ידע שהלכתי, או שהייתי שם מלכתחילה.
כי למרות שזה היה הדבר שהכי רציתי בעולם, לא אני זאת שעמדה מולו כשדיבר.
מצאתי פינה שקטה, רחוק משם, ואז לא הצלחתי להתאפק יותר ופרצתי בבכי.
מה לא הייתי נותנת בשביל להיות שם במקומה עכשיו? בשביל לעמוד שם עם השיער הבלונדיני המתנפנף ולשמוע את המילים האלה יוצאות לו מהפה.
אבל אני לא שם, אלא היא. זאת שדניאל אוהב ורוצה להיות איתה. לא איתי.
איך הוא לא רואה את זה? איך הוא לא רואה שהיא סתם מחפשת צומי, רוצה ליהנות? איך הוא מעז להעדיף אותה על פניי?
אני באמת אוהבת אותך, דניאל! צרח הלב שלי.
שעה שלמה ישבתי שם ובכיתי, בלי שאף אחד ידע. ואז, כמו סמרטוט משומש, גררתי את עצמי הביתה.