כששרי מתה

היא צנחה מתה בזרועותיו החזקות את ללא שרירים נראים לעין של אדמונד. תחילה הוא היה בהלם. לחלוטין. שרי צנחה בזרועותיו מתה. לא נושמת. מתה. ליבה לא דפק. השלג היה קר יותר פתאום, וצרב את עורו של אדמונד בהצלפה, כמתענג על הרגע. הדמעות החלו ליפול בזו אחר זו. מקודם על לחייו הסמוקות. ואחר כך הם השתנו ללחיים חיוורות כסיד, כמו השלג שצרב את עורו, כמו לב הקרח של הרוח. כמו הלובן של הקרח. והקור. והכאב כשאתה כואב. הדמעות נפלו על עייניה של שרי,אחת על עיין ימין, שתמיד הייתה ירוקה, ובוהקת, מסוקרנת, מעוניינת, מבקשת לראות עוד. עכשיו היא הייתה חסרת רוח חיים. בוהה מעלה, אל השמיים, כמחפשת דבר מה שיעזור. האנקה, וזעקת הכאב והכעס שבקעה מפיו של אדמונד נשמעתה כקריאת עורב קורעת לב.
" לא,לא,לא,לא!" לחש, מלמל. הוא קרס, קרס על ברכיו. הוא אימץ אותה אל ליבו, יודע שהיא לא תדע את זה לעולם. ליבה נדם, ושימלתה להבנה הוכתמה בכתמי דם מכוערים וגדולים. וכתם דם גדול היה מעל לליבה. גדול מכוער ואדום. הוא התחיל נשק את עייניה, שיפתחו. נשק לאפה, שישאוף.שינשוף. שיתן אוייר לריאות הסמכנות של שרי. של הדובדבן שבקצפת. הוא נשק לשפתייה ארוכות. ואלחר מכן נשק נשיקה שנועדה רק לשפתיים, שירגישו מה שהוא חושב. שיתחממו כבר. ישירגישו!
" את לא תכלי לי, שמעת!" שאג באוזנה בכעס. " לא את לא!" הדמעות פרצו כמו סחר שהלך לעולמו ועכשיו הכול מוצף.
כשחזר הביתה, אוחז, את הגוף המת של שרי. אבל הוא בעצמו לא הרגיש חי. הוא הרגיש מת מפנים. אולי הוא הולך, אבל הוא לא רואה, ליבו סרב לפעום.
" אני מצטערת" אמר. נושק לה בפעם הארחונה.