כשמתגעגעים זה כואב, וכשכואב לא ממשיכים הלאה!

הוא לקח את הכוסית האחרונה ולגם ממנה. הראש שלו כבר הסתחרר, הוא ידע שהכמויות של האלכוהול האלה לא יובילו לשום מקום מועיל.
כלום כבר לא כמו שהיה פעם. הכול השתנה. היא לא פה, כלום לא פה. כל החיים זה מרדף אחרי המוות.
מספיק! הוא נזף על עצמו בפעם המאה, כלום לא יחזיר את הגלגל לאחורה, להאשים את עצמו לא יעזור לו בדיוק כמו שלהצדיק לא יעזור. הוא בהה בכוכבים ונזכר איך פעם היא אמרה לו שיום יבוא והיא תהיה קרובה אליהם, אבל הוא לא תיאר לעצמו שהיום הזה יגיע כל כך מהר.
עוד כוסית נמזגה לה לאור ירח. עוד צעקה של כאב שנשלחה אל תוך הלילה, עוד בכי חם שזרם מעיניו שגם ככה היו לחות כל אותו לילה. הוא תיאר לעצמו שאם הייתה פה עכשיו הייתה נוזפת בו.
לעולם לא אבין את הקיצוניות שבך, היא אמרה לו יום אחד. הקיצוניות האין סופית שלעולם לא עזבה אותו. שנתיים זה מספיק זמן להתגבר על מוות. להמשיך הלאה! אבל הוא לא המשיך הלאה, היה בשלו, מסוגר בעצמו, יושב לאור ירח ושותה במטרה לשכוח מכל הסובב אותו.
היה לו קשה, הוא ניסה לחשוב אם יכול היה למנוע את המוות הבלתי צפוי שלה. הוא ידע מה באמת אוכל אותו, אוכל אותו איך ששכח לפעמים מי באמת אוהב אותו.
היא זאת שרצה באמצע הלילה לטפל בו. היא הייתה זאת ששלחה לו את הכסף ברגע שהיה חייב, היא הייתה זאת שהתחננה אליו שיהיה רק שלה ולא יתפזר. היא רק רצתה חום ואהבה והוא לא יכול היה לתת לה, רק מסיבה אחת! הוא לא ידע להעריך משהו טוב כהיה לו אחד.
זיכרון חד וברור עבר בראשו. הוא יושב על אחד האבנים ליד הביתן שלו, ושומע את קולה מהצד השני של הפלאפון. היא הייתה כל כך עצובה אותו יום. ממורמרת והכל בגללו. היא בכתה, הוא חשב לעצמו.
בכתה!
הוא לקח את הבקבוק שגם ככה היה ריק וניפץ אותו לרסיסים, הרסיסים עפו לאורך כל הכביש. התפזרו להם, בדיוק כמו הלב שלו. הוא רצה להתפרץ לצעוק! לקרוא לה, אבל היא לעולם לא תחזור. היא נמצאת בעולם שכולו טוב. לעולם לא תקשיב לו יותר, לעולם לא תעביר ביקורת בונה. לעולם לא תחבק אותו ותיתן לו את אותה נשיקה. לעולם לא.
הוא החל לרוץ לאורך השביל שלעולם לא נסלל.
בחבטה נפל ארצה ופתאום הכל סביבו נהיה שחור.
דממה.
הוא פקח את עיניו. היא הייתה שם. פסעה לה בחינניות לכיוון המטבח. היא הרימה את המגש שהיה מונח על השיש שבתוכו כוס חלב חם ופנקקיים שנדמה היה שרק הוכנו.
הוא הביט סביבו אבל המקום לא היה לו מוכר.
״איך אתה מרגיש?״ קולה היה כקול פעמונים, בדיוק כמו הפעם האחרונה, לפני שנתיים שדברה אליו, הוא דמע, כנראה מהתרגשות.
הוא לא ענה.
״מה קרה אהוב?״
הדמעות התגברו.
״את פה!!״ הוא רעד וחיפש משהו מוצק שיוכל להאחז בו.
״הי, תרגע למה שלא אהיה?״ היא חייכה וצחוק ההפעמונים שלה מילא שוב את החדר.
״מה אתה עושה?״ שאלה פתאום ופניה היפות הרצינו. הוא הופתע מן המעבר החד וניסה להבין על מה היא מדברת.
״מה..״ הוא ניסה להגיד רק שהיא קטעה אותו.
״מה אתה עושה לאדם שכל כך אהבתי?״
הוא ניסה להשיב אבל כלום לא יצא חוץ מדמעות שזרמו ללא הרף.
״תחזור לעצמך אהובי, זה לא הסוף, אין דבר כזה סוף. אני עדה! תמשיך הלאה.״
״אני צריך אותך..״ היה כל מה שהצליח להגיד מבעד לדמעות. הוא התקרב אליה בצעדים כושלים ונפל לזרועותיה. היה נדמה לו שעוד רגע יתעלף מהתרגשות ומהריח שמוכר לו עד כאב. היא עטפה אותו כמו שנהגה לעשות ונשקה לו דקה ארוכה שלא רצה שתגמר.
״ועכשיו,״ פתחה ואמרה, ״עם תרמיל הכוחות שנתתי לך בקשה לי אליך כשתתעורר מהחלום תחזור לדרך הישר, תפסיק להתאבל עלי כי לעולם לא אחזור תזכור שאין סוף ודע לך שדלת חדשה נפתחה.״