כשהנורא מכול קרה

כשהנורא מכול קרה, הייתי בטוחה שזה היה הסוף שלי.
זה כבר לא היה הזמן להתפלל או להתחנן למחילה על כול חטא שהוא.
לא. הפעם הייתי בטוחה בזה. הוא כבר לא יחזור אליי, כבר לא.
אם היו שואלים אותי "את מאמינה שזה קרה?" לא הייתי, גם בעוד מיליוני שנים, עונה להם בחיוב.
הרגשתי אוויר קר ממלא את ריאותיי בזמן שעשיתי את דרכי לקצה.
זיכרונות מאותו הערב צצו בראשי בזה אחר זה.
אנחנו ישבנו במסעדה ההיא,זו שהוא כול כך אהב. אכלנו עוגת פירות ולגמנו מכוסות השוקו המהביל שלנו. הקור שבחוץ היה לא להאמין, טוב, אבל זה היה רק הגיוני לילה חורפי בסוף נובמבר.
הוא הסתכל עליי בעיניו הכחולות העמוקות, וחייך עליי בחיוכו המהפנט. הכול התנהל לפי התוכנית, זה היה יום שנה שלנו. יצאנו משם בחיוך, מחזיקים ידיים ושלג התחיל לרדת אט אט לאדמה. נכנסנו למכונית בדרכנו חזרה הביתה. הוא הדליק את השיר האהוב עליי והתקדם בזהירות בהמשך הכביש הראשי. השלג התחיל לרדת מהר יותר והחל להיערם ולכסות את הכביש, וכאילו שזה לא הספיק ערפל נפל עלינו.
זה קרה כול כך מהר שאפילו לא הרגשתי איך בן רגע שכבנו לצד הכביש בתוך המכונית ההפוכה.
הכאב שעבר בגופי הימם אותי. אך ברגע שראיתי את גופו הרפה, המדמם, חסר הכרה לצידי חזרתי לעצמי. בידי השמאלית, שנראה שנפגע בפחות מהימנית כי כאבה הרבה פחות, הוצאתי את הנייד שלי מכיסי וחייגתי את המספר שהתפללתי שלעולם לא אצטרך לחייג. בקול חלש הסברתי להם איפה אנחנו. האמבולנס הגיע תוך 10 דקות, שלי נראו כמו נצח. לא יכולתי להפסיק לבהות בו. קראתי בשמו, ניסיתי לנער אותו, אך שום דבר לא עזר. הקור הקפיא את עצמותי והרגשתי שאני רועדת.
בבית החולים טיפלו בי, וחבשו את השבר בידי הימינית. אחר נתנו לי משחכי כאבים ונפלתי לתרדמה של יומיים.
כשהתעוררתי מצאתי את הורי לצידי. פרצופו של אבי היה נפול. ואימא שלי, מעבר לעניים הנפוחות מדמעות והאנקות הקטנות שפלטה למטפחת מול פיה, אמרה לי שהוא נפטר.
באותו הרגע הלב שלי החסיר פעימה. והרגשתי שאני נחנקת. לקחו לי מספר דקות להבין שאני לא נושמת.
הקור שחשתי בפנים, היה אותו קור הרגשתי במכונית ברגע ההוא, אותו קור שאני מרגישה עכשיו שאני עומדת פה.
דמעות זלגו מעיניי אך לא השמעתי קול. רק היום, חודשיים אחרי התאונה, שוחררתי מבית החולים. אחרי שהם וידאו שכול השברים הפנימיים שלי התאחו. איזה בזבוז זה היה לחכות את החודשיים האלה, ממילא הכול הולך להישבר עכשיו שוב.
הסתכלתי קדימה, על אורות העיר שנצנצו, על הכביש שלמטה והמכוניות ששטו עליו במהירות.
אני הולכת להצטרף עליך. אתה לא יכול להיות שם לבד, בודד. אני הולכת לחזור עלייך עכשיו. עשיתי עוד צעד לעבר הקצה ופלטתי יבבה. הרוח התחזקה ויללה באוזני uשלג התחיל לרדת ולעטוף אותי. מעולה, זו סגירת מעגל בשבילינו.
"ג'ס.." שמעתי את שמי מתנוסס ברוח. הייתי בטוחה שאני מדמיינת. עוד צעד, אני כבר כמעט שם.
"ג'סיקה.." שמעתי שוב. הקול הזה.
"מייסון?" הסתכלתי סביבי בעיניים דומעות.
"אני פה ג'ס" דמות התגלתה למולי מבעד לשלג. הוא עמד מולי, חיוור ושקוף. התקדמתי לכיוונו, הוא עמד על האוויר, בקצה הגג.
"מייסון, חכה לי! אני באה!" קראתי עליו מסתכלת עליו בראיה מטושטשת
"לא ג'ס!" הוא התקדם לכיווני ועלה על הגג "אל תבואי"
קפאתי במקומי, פחות ממטר מהקצה, "מה זאת אומרת לא? אני באה! כדי שנהייה ביחד"
"לא! ג'ס, את צריכה לחיות. לחיות בשבילנו" חייך עליי בעצבות והתקרב עליי. ערפל נשמתי עבר ישר דרך דמותו המטושטשת.
"אני לא יכולה לחיות בלעדייך" פלטתי אנקה ורציתי לחבק אותו, ליפול לזרועותיו, ולהישאר לצידו לנצח.
"את יכולה, ואת תחיי. תמצאי לעצמך בחור חדש, אחד שיודע לנהוג הפעם" הוא צחק בניסיון לעודד אותי. התגעגעתי לצחוק שלו כול כך.
"אני לעולם לא אוכל למצוא מישהו אחר" יבבתי והדמעות נפלו והמיסו את השלג לרגליי.
"את תמצאי. ואני תמיד אהיה איתך אהובתי, תמיד לצידך, תמיד שומר עלייך תזכרי את זה"
הוא רכן והניח את שפתיו על שפתי, עצמתי את עיני והרגשתי צמרמורת קרה חולפת בגופי. הרוח פסקה לפתע, ופתחתי את עיניי. מייסון לא היה שם. הרמתי את אצבעותיי לשפתי הקפואות ואז הסכלתי אל הדבר הקטן שנדבק אלייהן, פתית שלג, קטן, נוצץ וקסום.
"מייסון!" קראתי לעלטה, ונפלתי על ברכי בבכי.
"תחיי ג'ס, תחיי בשבילינו" קולו הדהד בראשי.
"אני אחייה מייסון. בשבילך"