כשהלכת-סיפור אהבה עצוב-פרק 14
בכיתי.. לא הפסקתי לבכות.. ידעתי שדן הוא כמו כל הבנים.. עאלק לא יכול.. בטוח הוא בילה אתמול .. אבל לא אכפת לי יותר .. אנחנו גמרנו.
לפתע דפיקה על דלת החדר.. הדלת נפתחה ומתוכה הציץ שערו השחור של תמיר..
מה לעזזל הוא עושה פה עכשיו..
"היי.." אמר..
לא עניתי והסתובבתי לכיוון ההפוך..
"עברתי.. עברתי ליד החדר שלך ושמעתי אותך בוכה.. קרה משהו..?"
"ל..לא" עניתי בקרירות..
"היי.." אמר לפתע והתקרב.. הוא התיישב מאחורי וליטף את שערי..
"את יודעת שאת יכולה לספר לי הכל.." המשיך
מה נראלו? אני בקושי מכירה אותו..
"תמיר תצא אני עייפה .." אמרתי. באמת הרגשתי מעט עייפות.. כנראה שהמחלה מתחילה להתפרץ..
"טוב.. אבל רק שתדעי שאני תמיד פה בשבילך.." אמר בחיוך כובש, קרץ ובא לצאת..
"חכה שניה תמיר.." אמרתי והתיישבתי על המיטה.. הוא הסתובב " לא אמרת לי למה אתה פה.. בבית חולים.." המשכתי
הוא חייך ושוב התיישב לידי בישיבה מזרחית
"קודם כל תגידי לי למה בכית.." אמר
" זה לא עניינך" אמרתי
"אז גם למה אני פה לא עניינך.." השיב בחיוך
"אתה מעצבן.." אמרתי
"את יפה.." השיב.. לא ראיתי את זה בא..
הסמקתי.. הוא שם לב..
"אני מצטער.. שכחתי שיש לך ..חבר.." אמר במבוכה.. הוא חמוד כשהוא ביישן..
"לא.. האמת.. האמת שנפרדנו.. הוא.."
לא הספקתי לגמור את המשפט והוא כבר תפס בלחיי ונישק אותי נשיקה עדינה על הפה עם שפתיו החמימות..
תגובות (2)
תמשיכייי
ממשיכה :)