כשהלכתי

מחקתי לך את החיוך המהפנט הזה,
שרק חיכיתי לראות בסוף כל יום.
השתקתי את הצחוק המתוק שלך,
החלפתי אותו בבכי צורם.
לקחתי ממך את הניצוץ בעיניים שהופיע בכל פעם שראית אותי,
בלעדיי הניצוץ הוא של דמעה שמסרבת לזלוג ולהודות שאני כבר לא פה איתך.
כשרק הכרנו, ראיתי שאת מפחדת.
הרגשתי את השברים על הרצפה כשנכנסתי ליבך. נכנסתי יחף, להרגיש כל פיסה.
את ידעת שהוא לא ישאר הרבה אחרי שתביאי לו את הדבר הכי יקר לך,
הדבר שהכי מזדמן לו.
ובכל זאת נתת, תמימה, טיפשה…
אז הוא הלך.
לקח לעצמו קצת מליבך, והלך.
הבחור הבא שנכנס, הביא איתו את החלק החסר שהבן זונה ההוא לקח לך,
מילא אותך במשך חודשיים וחתך בשיא.
כמובן שלקח איתו עוד חתיכה מליבך,
שבר כמה דברים בדרך ויצא.
לפחות תנקה את העקבות בדרך החוצה, מניאק.
התמימות הפכה לפחד,
הכאב הפך לציפייה מכל בחור שנכנס.
עוד כמה כאלו שבאו לרסק קצת וללכת,
ואז אני הגעתי.
נשבעתי, כל עוד נפשי בי,
לא אתן לעוד דבר להשבר שם.
די, עברת מספיק. בואי, תנוחי קצת, אני אשמור שם בינתיים.
מסרתי נפשי בעודי שומר על המקום הקדוש לך ביותר,
קדוש לי גם באותה מידה, באמת, תאמיני לי.
בכעס ובעצב, בעושר ובעוני יפתי שמרתי עלייך.
בכאב ובחולי, אהובתי אני ניסיתי, אני נשבע לך שניסיתי!
נלחמתי על מקומי כשומר החומה, אך הוא ניצח את כל מאמציי.
את עולמי נתתי לך, וכשלא שמתי לב,
הוא לקח את עולמי שלי, שלנו.
השאיר מאחוריי שתי ילדות קטנות, כלב קטן, ואותך…
שבורה ומרוסקת.
הפעם לא בגלל מניאק שבא כדי ללכת. בגללי.
עולם שלי, אני אדאג שלא ישברו אותך יותר לעולם.
תבטיחי לי את, שעל בנותיי,
בשר מבשרי, ומבשרך, תשמרי את.
תני להן את עולמך, עולמינו.
הן ישאירו אותך שלמה,
ואת תדאגי שהן ישארו שלמות.
שלא יסמכו על גבר שיחזיק אותן בידיו.
ברגע שהוא ישחרר, הן יתפרקו חזרה,
תגידי להן, אהובתי. את בעצמך יודעת.