כשהכוחות עוזבים

כשהיא הלכה על חבל דק וניסתה לפלס את דרכה אליו, למרות שהייתה כרוכה באלפי סיכונים הוא לא ראה את זה. וכשהיא הצליחה סוף סוף להגיע אליו הוא היה עסוק ולא ראה אותה ניצבת מולו. אז היא הלכה לצד וחיבקה את עצמה. היא הבטיחה לעצמה שלא תבכה, אבל היה מאוחר מידי כי היא פרצה בבכי שנמשך שעות ארוכות אבל הוא לא שמע. היא בכתה, בכתה על זה שלעולם לא ראה מי היא באמת, שתמיד רק לקח מה שהציעה אבל אף פעם לא נתן מעצמו. היא בכתה על זה שתמיד זילזל והיא הייתה חסרת אונים, תקועה בתוך תיסבוכת ריגשית שלא משתלמת. היא הבטיחה לעצמה שלעולם לא תיפול לשם שוב אבל כלום לא עזר. הרגש גבר על ההיגיון אבל היא נשארה ריקה והפסידה.
שהיא ישבה שם לבדה, בלי עזרתו וצפתה בכולם עוזבים בזה אחר זה התחילו אבנים קטנים לחסום ליבה, ועמוק בפנים היא ידעה שזה לא טוב כי היא נהפכת להיות בדיוק כמותו. אז היא קמה וניסתה לשבור כמה סטנדרטים שהוא קבע, והוא הביט בה, חייך בקור רוח ולא הוציא מילה. אז היא ניסתה לצעוק אבל הוא עדיין ישב שם באותה תנועה קפואה. אז היא ניסתה עם הרגש, היא התקרבה אליו וחיבקה אותו חזק אבל הוא הדף אותה ממנו בחוסר רגשות ושוב היא נשארה שם, רק שעכשיו טיפת התיקווה האחרונה עזבה אותה גם כן והיא לא ידעה אם אי פעם תחייך שוב. אבל בסופו של דבר כשהיא הרגישה את הכוחות האחרונים נעלמים ואת העיניים הרכות מבכי נעצמות היא הבינה שהיא צריכה להיפרד, ואז היא הבינה שאין ממי אז היא חייכה, חייכה מהאירוניה של החיים, מחוסר השפיות של כולם, חייכה מהתרגשות להתנתק, חייכה בציפייה לעולם החדש.
וכשהעיניים סוף סוף נעצמו הוא לא הספיק להגיע בזמן, הוא הביט בה וניסה לגעת אבל הרגיש שהיא מרוחקת, הוא ראה את החיוך המתוק על פניה וניסה לחשוב מה היו מחשבותיה האחרונות.
הוא רצה להביט בעיניה האוהבות שוב אבל לא הבין שלעולם לא יזכה לזה שוב. הוא רצה לשמוע שוב את דעתה והפעם הבטיח לא לזלזל. ואז הוא הביט בדף שהיה מונח על הריצה ועליו היה כתוב.
הכוחות עוזבים,
הם רוצים לשבור אותי.
הוא לא הגיע,
הבדידות ניצחה.
אז אם בדידות וחולשה תמיד איתי,
עדיף שאלך איתם.
כש-

הוא הביט במילים שלא סיימה לכתוב ולעולם לא תסיים.
הגעתי! הוא צעק, הגעתי. אבל היא שכבה שם בודדה אז הוא לקח את הדף והמשיך לכתוב.
כשאהיה שם אחבק אותך, אתנצל על כל מה שעשיתי ולעולם לא אעזוב.
אבל הוא לא ידע שהיא רצתה לכתוב בדיוק ההיפך.